קול זעקה רמה עולה מגרון אחי,

אשר עדיין מבכים על "פעמיים חי";

ושוב ללא רחם מכה בנו הפור,

ושטף הדמעות מוחק את האיפור.

 

על פני הליצנים קופא פתאום הצחוק,

וגל ההדף העצום מורגש למרחוק.

מלכת אסתר והמלך ג'ורג' הסירו הכתרים,

ומתהלכים שלובי זרועות בין אפר ובתרים.

 

פיצוץ נורא עוצר מלכת את הזמן,

מופעל בידי ממשיך דרכו של הצורר המן.

ממלכת הזדון קורנת מסיפוק,

והכאב מקשה מאוד על רגש האיפוק.

 

הפרצופים המרוטשים אינם עוד מסיכה,

והתראות אינן תרגיל לצורך הסחה;

לבנו השותת זועק עד לא ידע,

ונפשותינו מתמלאות בחיל וברעדה.

 

לצערנו, לרשימות אוזנינו רגילה,

ומתארכת עד בלי די קריאת "המגילה";

האבל מתפשט "מהודו ועד כוש",

והתקווה לשלום אמת נמהלת בייאוש.

 

התחפושות הוסרו, אך מחפשים תשובות,

עודנו המומים לנוכח קול היבבות,

תוהים על מה ולמה לשלם החוב

בדמי חיים המתנפצים כזגוגיות ברחוב.

 

פיצוץ נורא עוצר מלכת את הזמן....

 

כאב עד לא ידע / לימור גולדשפט - אילן