גבירותי ורבותי, חבר שופטים הנכבד, מפקדי לשעבר, תת אלוף עמוס גלעד, אל"מ במיל איקא ומשפחתה של ענבר עטיה ז"ל וחברי שהגישו פרי עבודתם ומחקרם לקרן זו: סעדי יצחק, אופיר חדד, שרון טוראל, מתן כץ ופרופ' עמנואל גרוס הנכבד. אני גאה לעמוד כאן היום לצדכם במעמד מיוחד זה ולשאת דברים אלה.

 

רבים מ הנמצאים באולם זה עשו ועושים ימים כלילות בהתמדדותם עם סוגיית הטרור. המפגש הראשון שהיה לי עם הטרור היה במהלך שנות שירותי הצבאי בחיל המודיעין. גלי הפיגועים ההמוניים בארץ בעלי המאפיינים הרצחניים, כפי שאנו ממשיכים לחוות גם היום, החלו להיות מוחשיים יותר בתחילת שירותי הצבאי באוקטובר 94' עת פוצץ קו 5 של דן בתל אביב. במרץ 96' בזמן שארע פיגוע התופת בדיזנגוף הייתי חוקר מודיעין שעסק עם רבים אחרים באופן יומיומי בטרור ובניסיונות להתריע מפניו. חוויתי אז את אוירת התסכול וחוסר האונים נוכח תופעת הטרור בצורה מוגברת. חזיתי ופעלתי בהתמודדות עם הטרור מתוך נקודת השקפתו של צה"ל.

 

לאחר שירותי הצבאי, התחלתי את צעדי הראשונים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. שם, התמודדתי בפעם השנייה עם הטרור במסגרת האקדמית הסטרילית ובחדרי הפקולטה בהם קול הפצצה נשמע פחות מהדהד. בפקולטה בחנתי את סוגיית הטרור באספקלריה של המשפט החוקתי והמשפט המנהלי הישראלי המעלים שאלות של איזונים וסבירויות וזכויות האדם. המשפט החוקתי הישראלי עוסק רבות בשאלה הנצחית: כיצד אפשר להעניק לרשות המבצעת סמכויות רחבות להתמודדות עם הטרור ובו-זמנית להגן על זכויות האדם תוך ריסון הרשות המבצעת. רבים מעלים את התהייה אם בכלל יכול המשפט להתמודד עם סוגיות אלה, אם בעולם של דם וזעקות קרועות, עולם של אובדן ושכול, יש מקום למילה המשפטית הצחה והמדוייקת. אולם, דווקא בעולם בו, לפי הפרופ' יצחק זמיר "הפצצה והדם מדברים בקול רם, ברור ומשכנע יותר מן המילים והכללים", חייבת החברה לשמור על קודים מוסריים שלעיתים כרוכים בויתורים כואבים בדמות מחסומים והגבלות חוקיים על הרשות המבצעת.

 

עבודתי, שנכתבה במהלך שנתי השנייה בפקולטה למשפטים עסקה באחת הסוגיות הסבוכות בארצנו מבחינה מוסרית ומבחינת השאלה באם יש מקום שהמשפט יתערב בכלל בעניינים ביטחוניים. המדובר בזכויות האדם בשעת חירום ושאלת החקירות הכוחניות והעינויים אשר הפעיל שירות הביטחון הכללי כאמצעי שגרתי.

 

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הפיל דבר בספטמבר 99' לאחר שנים של שתיקה רועמת בעניין וחוסר רצון להתערב. נקבע כי מעימות שני האינטרסים – בין הרצון להגן על כבוד האדם של הנחקר וחירותו לבין הרצון לחשוף את האמת ובכך להגשים את האינטרס הציבורי שבחשיפת עבירות ומניעתן – עולה כי חקירה יש שתהא "סבירה". היינו, ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר וללא יחס משפיל כלפיו. אם כי, "חקירה סבירה" עלולה לגרום חוסר נוחות, חוסר שינה מספקת ויכול כי תתקיים בתנאים "בלתי נעימים". כמו כן, קבע בית המשפט שלא יהיה "חוק סתרים" לפיו יפעל שירות הביטחון הכללי כאשר הוא פוגע באזרחים ושולל מהם זכויות באופן ברוטלי, אלא שלדבריו המדובר בשאלות מוסריות וחברתיות אשר "התשובות להן צריכות להיקבע על ידי הרשות המחוקקת. כך מתבקש מעקרון הפרדת הרשויות ומעקרון שלטון החוק. כך מתבקש מתפיסת הדמוקרטיה עצמה".

 

רבים קמו לקטרג על החלטה זו, אולם היא הייתה אמיצה על כל יתרונותיה וחסרונותיה.

 

כיום, בימים טרופים אלה, בהם אזרחי המדינה וחייליה מתמודדים עם הטרור יום יום, כמתמחה במשרד עו"ד העוסק בזכויות אזרח ובמשפט פלילי, אני ממשיך להתמודד עם הדילמות מכיוון שונה. מחד, ברור שהטרור פוגע באופן הבוטה ביותר במעגל החיים הנורמלי של קורבנותיו הישירים – הוא מטיל שכול ומומים בנפשות של משפחות שלמות. מידך, כיום בעיסוקי הנוכחי אני שותף בצערם של אזרחים אשר משתייכים לקבוצה ממנה מגיה הטרור – הפלסטינים – אשר בין היתר, אינם יכולים, להיפגש עם משפחתם, אפילו מן הדרגה הראשונה, עקב סגרים ופעולות ביטחוניות אחרות אשר מטיל צה"ל לנוכח המצב המדיני הקשה.

 

אסיים בדברים אלה. הטרור הוא אקט מאיים שמותיר אובדן ואבלים. הוא מהווה מעשה של הרס שרירותי ומתסכל. הוא פוגע לא רק באוכלוסיה כלפיה הו מכוון, אלא גם באוכלוסיה בקרבה הוא משגשג. הוא מזעזע מצפונו של כל אדם הומניסטי. הוא עיוור צבעים. זוהי פעילות נבזית מאין כמותה. אינני אופטימיסט גדול ואינני סבור כי בחיינו אנו נזכה לראות את מיגורו של הטרור אם בכלל. אוכל רק לדעת כי אמשיך, יחד עם חברי, לפעול בכל תחום אפשרי כדי למנוע קורבנות נוספים וסבל, אם בתחום המחקר, אם בתחום הפרקטיקה המשפטית ואם בשירות המילואים.

 

 

תודה.​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​