הרקע ומאפייני התקופה

החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 ולאחר מכן על הסכם “עזה ויריחו”, הקמת האוטונומיה הפלסטינית ברצועת עזה וביהודה ושומרון וכניסתם של ערפאת ונאמניו לתחומי האוטונומיה, היו ציון דרך מרכזי וחשוב בהתפתחויות להמשך לבוא.מדיניותו של ערפאת בשנים הראשונות לאחר הקמת האוטונומיה, הייתה מדיניות של כפל לשון ודו-משמעויות, מחד-גיסא גינתה הרשות הפלסטינית את הטרור, ולפחות למראית עין פעלה נגד ארגוני הטרור האסלאמיים – החמא”ס והג’יהאד האסלאמי, אולם למעשה ראתה בפיגועים אמצעי לחץ על ישראל וכלי לקידום האינטרסים הפלסטינים במסגרת התהליך המדיני. העברת השלטון לערפאת אפשרה לחמא”ס ולג’יהאד האסלאמי להתבסס ולהתארגן לפיגועים מהשטחים. לארגונים לא היה קושי לאתר אנשים המוכנים לבצע פיגוע, להשיג או להכין מספר קילוגרמים של חומר נפץ, להכין את מטען החבלה ולשלוח את המחבל למשימתו.

על אופן הוצאת הפיגועים של החמא”ס אל הפועל החל מאמצע שנות התשעים ניתן ללמוד מדבריו של מי שכיהן כראש אמ”ן בצה”ל, האלוף משה יעלון, באפריל 1998 : ” כאשר החמא”ס הולך לבצע פיגוע התאבדות, זה פרי החלטה של המערכת, של ההנהגה שעיקרה נמצא בחוץ, בירדן וחלקה בדמשק ובמדינות אחרות בעולם. הגורמים האלה מגבשים אסטרטגיה של פיגועים שמועברת לשטח. בשטח הפוטנציאל קיים באופן קבוע אבל הוא לא פועל בלי הוראה מלמעלה”.

ארגוני החמא”ס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני אימצו את פיגועי ההתאבדות כשיטת פעולה כשמטרתם העיקרית היא לגרום לנפגעים רבים, לחץ וחרדה מתמשכים בקרב הציבור במדינת ישראל ואפקט תקשורתי נלווה כאמצעי להפעלת לחץ שיוביל לויתורים ע”י ממשלות ישראל.
פיגועי ההתאבדות בוצעו בשני דפוסי פעולה עיקריים : מכונית תופת נהוגה בידי מתאבד או מטען חבלה הנישא על גוף המתאבד.
המחבל המתאבד הונחה בדר”כ לפעול במקום הומה אדם ומתאפיין בריכוז גבוה של אנשים שהסבירות להיפגעותם בעת הפעלת המטען תהיה מרבית. המטרה לגרום מרב הרוגים, פצועים ונפגעי הלם וחרדה והעמקת התחושה בצד הישראלי שזו “מכה משמים” שלא ניתן לסכלה.

פיגועי ההתאבדות בתוך תחומי מדינת ישראל החלו באפריל 1993 כשמחבל חמא”ס הפעיל מכונית תופת בה נהג בצומת מחולה בבקעת הירדן. מייד לאחר חתימת הסכם העקרונות (הסכמי אוסלו, ספטמבר 1993) ובמהלך אפריל 1994 ואילך החל גל חסר תקדים של פיגועי התאבדות.
סידרת פיגועי ההתאבדות בוצעה ע”י מתאבדים שגוייסו ע”י חמא”ס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני והכו במקומות ישוב שונים במדינת ישראל (עפולה, חדרה, קו 5 ת”א, נצרים, צומת בית ליד, כפר-דרום, רמת גן, ירושלים).
הגורם היוזם והמתכנן שעמד מאחורי פיגועי ההתאבדות של החמא”ס היה “המהנדס” ,יחיא עייאש, שהיה ליעד ראשון במעלה לסיכול ע”י ישראל. בראשית ינואר 1996 יחיא עייאש חוסל ע”י ישראל ובתגובה הודיע החמא”ס על נקמה.

סידרת הפיגועים התכופים שיזם חמא”ס בתגובה לחיסולו של יחיא עייאש החלה ב 25 בפברואר 1995, הפיגוע באוטובוס בקו 18 בירושלים ובאותו יום פיגוע התאבדות נוסף בתחנת הסעה במבואות אשקלון.

פיגוע ההתאבדות בדיזנגוף סנטר

בחג הפורים, 4 במרץ 1996, התפוצץ מחבל מתאבד מעזה סמוך לדיזנגוף סנטר כשהלך במעבר החציה בקרן הרחובות דיזינגוף וקינג ג’ורג’ בין בנק לאומי לבנק הפועלים.המחבל הפעיל מטען חומר נפץ תקני מסוג ” סמטקס” במשקל של כ- 20 ק”ג שכלל כמות גדולה של מסמרים קטומים לשם הגדלת אפקט הפיצוץ והרסס הגורם לריבוי נפגעים ופגיעות קשות.למערכת הביטחון הגיעה יממה קודם לכן ידיעה מודיעינית המתריעה על כוונה של ערבי-ישראלי להעביר מחבל מתאבד מרצועת עזה למרכז הארץ. ואמנם, מייד לאחר הפיגוע מחקירה מודיעינית מואצת ומאומצת נודע כי המחבל מעזה הוסע במשאית שהייתה נהוגה בידי ערבי-ישראלי מצפון הארץ.בחקירה לאחר הפיגוע הסתבר כי המחבל המתאבד הצטרף לנסיעה במשאיתו של סעיד סולימאני וביקש ממנו להסיעו מתחומי הרצועה, דרך מעבר קרני לתחומי הקו הירוק.נהג המשאית הכיר את כל נקודות התורפה של מעבר קרני וניצלן. הוא ידע שבשעות הצהרים יורדת רמת ערנות הבודקים, והעביר את המתאבד עם חומר הנפץ בשעת הצהרים. כמו כן הנהג ידע שמטען של גרוטאות ברזל אותן הוביל, מנטרל את אפקטיביות הגילוי של ה”רחרחן” (מכשיר לגילוי חומרי נפץ).השניים יצאו ממעבר קרני בדרכם למרכז הארץ ולקראת השעה 16:00 המחבל אמר למסיעו “תוריד אותי ברחוב דיזנגוף, ליד הקניון”.המחבל נפרד ממסיעו ופנה בניסיון להיכנס למבנה הקניון שם ראה מאבטח, שינה את מסלולו ונע לעבר מעבר החצייה, המתין לאור ירוק ולמקבץ גדול של אנשים החוצים במעבר החצייה – והפעיל את המטען. מעצמת הפיצוץ נהרגו 13 בני אדם, 75 נפצעו והנזק הפיזי שנגרם לרכוש נאמד בכ- 8 מיליון ש”ח.

בעקבות הפיגוע

ממשלת ישראל בראשותו של שמעון פרס התכנסה בת”א לישיבה לילית מיוחדת שבסיומה פורסמה הודעה על ההחלטה להקים את המטה ללוחמה בטרור ובראשו האלוף עמי איילון. ההחלטה שיקפה צורך להקים גוף לתיאום בין כל הזרועות והגורמים הפועלים לסיכול טרור ושיפור היכולות במכלולי הפעולה השונים. הממשלה חזרה והדגישה על מחויבותה למלחמת חורמה בחמא”ס והנחתה את צה”ל לפעול כנגד יעדים ותשתיות של החמא”ס.הנחיית הממשלה תורגמה בצה”ל ולמחרת החל צה”ל להציב טנקים בנקודות שולטות לאורך קו התפר לצורכי תצפית, הרתעה ושיבוש תנועות של פלסטינים המבקשים להסתנן לתוך תחומי מדינת ישראל.צה”ל פשט על מכללות ואגודות צדקה של החמא”ס בחברון ואטם אותן לאחר שהוצאו צווי סגירה. 11 בתים של מתאבדים וסייענים נאטמו.הוחלט לשפר את נוהלי ושיטות הבדיקה במעבר קרני. במעבר פעלה שיטת “גב אל גב” שהונהגה לאחר ששנה קודם לכן נתפס ערבי ישראלי שניסה להבריח במשאיתו 150 ק”ג חומר נפץ לישוב הבדואי תל-שבע שבנגב.בהוראת נשיא ארה”ב, ביל קלינטון, מטוסים אמריקאים הביאו מומחים וציוד לגילוי חומר נפץ כדי להציבם במערך המבצעי בנקודות הבדיקה במעברים היבשתיים בין ישראל לרשות הפלסטינית ובדגש על מעבר קרני.

הפיגוע בדיזנגוף סנטר ותוצאותיו הקטלניות היה שיאו של גל פיגועי התאבדות באותה תקופה שהוביל לדיון ציבורי במספר סוגיות עקרוניות כפי שהשתקפו בתקשורת האלקטרונית והכתובה :

1.המשך המדיניות הישראלית כלפי ערפאת והרשות הפלסטינית ועתיד תהליך השלום.

2.מדיניות אי הסיכול של הרשות הפלסטינית אל מול החמא”ס והג’יהאד האסלאמי כמתחייב מהסכמי אוסלו.

3.הפער האיסופי והמודיעיני של ישראל אל מול פוטנציאל הטרור בשטחי האוטונומיה שהועברו לשליטת הרשות הפלסטינית.

4.סוגיית קו התפר והמעברים היבשתיים המפרידים בין שטחי הרשות הפלסטינית לשטחי מדינת ישראל.

5.”אפקט הבומרנג” – חיסולו של “המהנדס”, יחיא עייאש, כמגביר מוטיבציה לפיגועי נקם בהנחה שקיימת בשטח יכולת מבצעית של החמא”ס להוציא פיגועים לפועל.

6.דרכי ההתמודדות אל מול תופעת פיגועי ההתאבדות במישור ההתקפי, ההגנתי, הדרכת הציבור וההתמודדות עם ההשפעות המוראליות פסיכולוגיות שטרור מסוג זה מבקש להשיג.

נראה שחלק מהסוגיות שעמדו בשנת 1996 על סדר היום הציבורי עדין תקפות היום.

מקורות
מאגר הנתונים של המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, CNN, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”.