ערב טוב. משפחת עטיה: יעקב וחרמונה, לאורית ואסף. חבר השופטים, אל"מ זוארץ, מכובדי.

נתבקשתי לדבר בשמם של הזוכים: רונית אלחיאני, אבי רוזן ואנוכי. בבואי לעשות כן, אני חש שאוחזים בי רגשות עזים, בשל השבועיים האחרונים.

מחד, צפיתי בחברי נושא על כפיו את בנו הבכור בשמחת ברית המילה, ומאידך, סבתי, זיכרונה לברכה, אישה משכמה ומעלה שהיוותה מעיין אינסופי של חכמה, נדיבות וטוב-לב, הלכה לעולמה. בין אלו נתגמדה הבשורה כי חיבורי זכה.

הקיצונים הללו מדגישים את מהותם של החיים, וכך יאות, משום שהערב אנו עוסקים בטרור ובחיי אדם. טרור מכוון לליבה של החברה שלנו, לנפש שלה. הוא פוגע בקורים העדינים המחברים בין כולנו. השאלה שבאה לרוב בעקבות פיגוע היא, כמה?

ובכך זה נגמר, פיגוע מצטמצם לאבחנה כמותית של מתים ופצועים. אנו מתרחקים כדי לצמצם את המועקה,ואני סבור, שאת הכאב יש לאמץ פנימה. האבדה אינה רק למשפחת עטיה, אלא כולנו משפחתם. ענבר ז"ל, לא נרצחה בעט היותה ענבר, אלא מפאת היותה ישראלית, חלק מכולנו.

ראוי שנעמוד יחדיו ונחווה עם תחושת הכאב את האומץ, כי מאבק בטרור אינו רק יחידה מובחרת הצדה מחבלים באישון לילה. מאבק בטרור הוא האישה המבוגרת הנושאת סליה למרכול, ההורים היוצאים לקניון בידיים שלובות ובני הנוער הנפגשים במקום בילוי.

בעצם סירובנו להיכנע לאימת הטרור, אנו נאבקים בו בכול יום, בכול שעה ובכול נשימה.

לאחר דברים אלו, הרשו לי לומר כמה מילים על הזוכים האחרים:

רונית אלחיאני, אם לארבעה מירושלים, ששרדה פגוע בעצמה, מי ייתן והאומץ שלה ויכולת ההתמודדות ידבקו בכולנו.

ואבי רוזן, סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת ת"א, שיצירתו האינטראקטיבית "אופטיקה גדולה" תוכל לסייע לנו להבין ולהתמודד טוב יותר עם המציאות הקשה של הטרור, דרך האומנות.

אסיים רק במשפט אחד: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע, כי אתה עמדי".

תודה רבה.     

דברי נציג הזוכים לשנת 2006

 

אלי קיקוזשווילי