משפחת עטיה, חברי ועדת השופטים, אנשי המרכז למורשת המודיעין, עמיתי הזוכים ואורחים נכבדים,

שלום רב,

בגיל 15 עברתי מקיבוץ בצפון לירושלים, עיר שכבר ידעה שנים לא מעטות של פחד וחרדה.

שנה לפני כן קו 18 התפוצץ שלוש פעמים במהלך שבוע אחד על ידי מחבלים מתאבדים.  ועדיין, היינו עולים ונוסעים עליו מדי יום, יחד עם רבים מתושבי העיר. אנחנו, כחברה, הרכנו ראש, אבל המשכנו הלאה. ביום בו התבשרתי על הזכייה בפרס מטעם קרן ענבר, אירע פיגוע הירי בישיבת מרכז הרב, שנמצאת כחמש דקות נסיעה מהבית שלי. שמענו את הניידות ואת האמבולנסים ויחד עם שאר אזרחי מדינת ישראל, ישבנו וצפינו בהלם ובדממה בתמונות. מאוחר יותר יצאתי עם חברים ומרכז העיר היה הומה אדם, כמו כל יום חמישי בערב.

לא קל לחיות במדינה מוכת טרור כמו ישראל, אבל באופן שבו אנו ממשיכים נמצא חוזקנו החברתי והמדיני. אנחנו שבים כל יום אל אותם האוטובוסים, אנחנו ממשיכים לצאת למסעדות, לקולנוע, לקניונים. אנחנו ממשיכים לחיות. והדרך בה אתם, משפחת עטיה, בחרתם להמשיך, מהדבר שנראה לי הנורא מכל, היא מבורכת ונותנת השראה.

במהלך השנתיים האחרונות עסקתי לא מעט בתופעת הטרור. בתוך המציאות הארץ ישראלית בכלל, והירושלמית בפרט, נושא זה סקרן אותי תמיד. מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה מנסה ישראל למצוא מענה לתופעה. כל פעם שנראה כי אנחנו בכיוון הנכון, פורץ לו גל טרור חדש, שונה, הרסני וכואב מקודמו. לדעתי, על מנת שנוכל להתמודד טוב יותר עלינו קודם כל להכיר את התופעה לאשורה. ארגוני הטרור, הן באזורנו והן בעולם, הינם תופעה סבוכה וזרה לרובנו. כיום אנו יודעים כי תנועות טרור הן גופים פוליטיים בעלי אינטרסים, וכך עלינו להתייחס ולפעול נגדם. אם לא נכיר אותם, את דרך המחשבה שלהם ואת אופי הפעולה שלהם, לא נוכל למצוא את התשובה והפתרון שאנו כל כך משוועים לו.

העבודה שלי, שעסקה בקשר שבין האידיאולוגיה של תנועות טרור ודפוסי ההתנהגות שלהם, היא שלב אחד קטן בדרך הזו. בעבודה, שנכתבה בהנחייתו של ד"ר דן מיודובניק, הראיתי כי קיים קשר בין הדרך בה תנועת טרור מציגה עצמה: כתנועת ימין או כתנועת שמאל, ובין האופן בו היא תפעל: מבחינת מגויסיה, מבחינת הטקטיקות שהיא בוחרת לאמץ וכן מבחינת המטרות בהן היא בוחרת לפגוע. קשר כגון זה המוצג בעבודה, יחד עם בחינה עתידית ומעמיקה יותר, יוכל לשפוך אור חדש על המאבק היומיומי שאנו מנהלים עם הטרור.

זה רק קצה הקרחון בהבנה שלנו את התופעה הסבוכה ונוראה הנקראת טרור, כחברה מדינית אזרחית וגם כחברה אקדמית.

וכאן המקום להודות לכם, משפחת עטיה ואנשי קרן ענבר, על המפעל המבורך אשר הקמתם. אני בטוחה שרבים כמוני, אשר רוצים להעמיק את הידע שלהם ולתרום למחקר בנושא, נעזרים במאגר הידע שיש ברשותכם. המפעל הזה הוא גם זיכרון אל העבר, אל ענבר שנלקחה בדמי ימיה, אבל הוא גם מבט אל העתיד, שלכם כמשפחה ושלנו כחברה. זהו מפעל של שאיפה למצוא פתרון.

במעמד זה, אני רוצה להודות שוב בשמי ובשם עמיתי הזוכים, לכם – משפחת עטיה, לחבר השופטים ולכל העוסקים במלאכה.

ענבר שץ, ירושלים, מרץ 2008.