שם: אורלי רויכמן

"הרתעה ודיפלומטיית אילוצים בעידן הטרור: יישום אסטרטגיות אילוץ במסגרת העימותים בין מדינת ישראל לבין הארגונים אש"ף, חזבאללה וחמאס"

שיוך:  אוניברסיטת חיפה

אודות הכותב:

אורלי רויכמן, ילידת חיפה.

בוגרת לימודי תואר ראשון במדעי המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון, ותואר שני ביחסים בינ"ל באוניברסיטת חיפה.

במהלך שנות לימודיה עסקה, בין היתר, בחקר תופעת הטרור, בדגש על היבטיה המדיניים והשלכותיה הפסיכולוגיות על החברה הישראלית. במסגרת זו כתבה עבודת MA, הבוחנת את מידת יעילותן של אסטרטגיות הרתעה אל מול ארגוני טרור בולטים עמם מתמודדת מדינת ישראל. 

שנת פרסום:  נובמבר 2010

שם המנחהפרופ' אורי בר-יוסף

תקציר:

מחקר זה עוסק בסוגיה שנויה במחלוקת, הנוגעת לאפשרות החלתן היעילה של אסטרטגיות אילוץ – ובעיקר הרתעה – במסגרת עימותים א-סימטריים בין שחקנים-מדינתיים לבין שחקנים טרוריסטיים לא-מדינתיים. תורת ההרתעה הקלאסית פותחה על רקע תקופת המלחמה הקרה, שאופיינה במערכת בין-לאומית דו-קוטבית ובסכסוכים סימטריים, על-פי רוב, בין שחקנים מדינתיים. בנסיבות הללו, הציבה תורת ההרתעה הקלאסית שלושה תנאים הדרושים לצורך השגת הרתעה אפקטיבית: (1) לשחקן המרתיע יש היכולת לגרום נזק בלתי-נסבל ליריבו; (2) היריב מעריך שהשחקן המרתיע נחוש בדעתו לממש את איומיו אם יידרש לכך; (3) שני הצדדים הם שחקנים רציונאליים.

לאחר סיום המלחמה הקרה, ובמיוחד לאחר מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, ניסו מחקרים חדשים לבחון את מידת תקפותה של תורת ההרתעה הקלאסית בהתייחס לדפוסי עימות שונים, ובעיקר בהתייחס לעימותים א-סימטריים בין מדינות לבין טרוריסטים. רבים מהמחקרים החדשים הללו, הסיקו כי שלושת התנאים שהוזכרו קודם לכן אינם מתקיימים במסגרת עימותים א-סימטריים מסוג זה (כלומר, טרוריסטים אינם מחזיקים בנכסים שעליהם יכולה מדינה לאיים, מדינות – ובמיוחד מדינות דמוקרטיות – מנסות לעיתים קרובות להימנע מהמחיר הגבוה הכרוך במימוש איומיהן מול גורמי הטרור, ולבסוף, טרוריסטים נתפשים כשחקנים פנאטיים ובלתי-רציונאליים); לפיכך, נטען כי לא ניתן להרתיע טרוריסטים.

המחקר הנוכחי סבור שמסקנה זו נכונה רק לגבי חלק מדפוסי העימות בין מדינות לבין שחקנים טרוריסטיים, ואינה תקפה עבור כל דפוסי העימות הללו. הטיעון העיקרי של מחקר זה הוא שארגוני טרור ממוסדים עשויים להיות מורתעים, זאת בניגוד לקבוצות טרור בלתי-ממוסדות שאכן מציבות מכשולים קשים בעניין יצירת הרתעה יעילה מולן. בכדי להוכיח את הטענה האמורה, עבודה זו מציגה שלושה מקרי-מבחן, הממחישים את האופן שבו יושמו אסטרטגיות אילוץ (לרבות הרתעה) על-ידי מדינת ישראל מול שלוש קבוצות טרור מאורגנות: אש"ף, חזבאללה וחמאס. מחקר נרחב יותר דרוש בכדי להוכיח את ההשערה המנוגדת, לפיה קבוצות טרור בלתי-ממוסדות אינן ניתנות להרתעה.

על אף שהמחקר מניח שסוגים מסוימים של שחקנים טרוריסטיים הם ברי-הרתעה, אין הוא מתעלם מהעובדה שהרתעה מסוג זה שונה מדפוס ההרתעה הקלאסי המאפיין עימותים סימטריים בין שחקנים מדינתיים. בהקשר זה, ניתן לזהות שני הבדלים עיקריים: ראשית, תיאוריית ההרתעה הקלאסית מתייחסת לשימוש בדיפלומטיית אילוצים או ב"כוח גס" (brute force) כאל אינדיקציה לכישלון הרתעתי. עבודה זו מציגה מודל תיאורטי המתאר אינטראקציה שונה בין הרתעה, דיפלומטיית אילוצים ושימוש בכוח גס, לפיו שימוש מוצלח בדיפלומטיית אילוצים או בכוח גס עשוי דווקא להשיג אפקט הרתעתי עתידי. שנית, הרתעה בהקשר של עימותים סימטריים, היא על-פי רוב יציבה יותר מאשר הרתעה הנוצרת בין מדינות לבין שחקנים טרוריסטיים. לפיכך, במחקר זה נעשה ניסיון לחקור את התנאים המביאים לשימורה או להפרתה של ההרתעה בין מדינה לבין גורמי טרור.

ממצאי המחקר מאששים את השערותיו: אש"ף, חזבאללה וחמאס מייצגים סוג ספציפי של שחקנים טרוריסטיים, הממלאים אחר התנאים הבסיסים הדרושים לצורך יצירת הרתעה יעילה מולם: כל השלושה החזיקו בנכסים ארגוניים רבים שישראל יכולה הייתה לאיים עליהם, ושלושתם התנהלו כשחקנים רציונאליים בזירה הבין-לאומית. לכן, הטיעונים שנזכרו קודם לכן לפיהם טרוריסטים – כהכללה – אינם ניתנים להרתעה, הוכחו כשגויים. ישראל, מצדה, החזיקה ביכולת הטכנית לזהות את הטרוריסטים ולפגוע בנכסיהם בעת הצורך. עם זאת, במקרים מסוימים ישראל לא גילתה נחישות מספקת לממש את איומיה (במיוחד בהתייחס לעימות מול חזבאללה וחמאס). כצפוי, במקרים כאלה נפגעה אמינות ההרתעה הישראלית. נזק זה, בתורו, הכשיר את הקרקע להפרת היציבות ההרתעתית בין ישראל לבין ארגוני הטרור. גורמים נוספים (כמשוער: לחצים פוליטיים, התפתחויות פנים-ארגוניות, התפתחויות בזירה הבין-לאומית, שינויים משמעותיים בתחום יכולות הלחימה וכו') הוכחו כבעלי-השפעה מכרעת על יציבות יחסי ההרתעה בין ישראל לבין יריבה הטרוריסטיים.

לסיכום, מחקר זה ניסה לבנות בסיס אמפירי שיספק הוכחה כי ארגוני טרור, מסוג מסוים, ניתנים להרתעה. בנוסף ניסה המחקר לזהות את מאפייניהם של יחסי ההרתעה הנוצרים בקונטקסט של עימותים א-סימטריים בין מדינות לבין שחקנים טרוריסטיים לא-מדינתיים, זאת על בסיס מודל תיאורטי חדש. הרחבת המחקר ובחינת ההנחות והמודל האמורים בהקשרם של עימותים אחרים (שאינם קשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי) דרושות בכדי לחזק עוד יותר את ממצאיו ומסקנותיו של המחקר הנוכחי.