שם: ורוניקה קוזנצובה
" הנשים הפלסטינאיות המתאבדות באינתיפאדה השנייה: אירועים, מניעים ומסקנות"
שיוך: אוניברסיטת בר אילן
אודות הכותב:
נולדה בבלארוס, בעיר באראנוביצ'י ועלתה לארץ בשנת 2001 בגיל 15, בתוכנית נעל"ה.
במהלך השלוש השנים הראשונות למדה בתיכון "עין חרוד" והתגוררה בקיבוץ יזרעאל.
שירתה בצה"ל כמדריכה של מתנדבי חו"ל, ביחידת "שר-אל".
למדהתואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומיד לאחר מכן המשיכה ללימודי תואר שני ביחסים בינלאומיים. בשנת 2008 נבחרה לפורום הצעירים של בית הנשיא, מר שמעון פרס ובמהלך שנתיים יצגה בפורום ישראלים דוברי רוסית.
בשנים האחרונות פעלה מטעם של מנהלת נעל"ה למדינות חבר העמים כולל הסברה על תוכנית נעל"ה ועל המערכת החינוך בישראל. השתתפה בשליחות מטעם של הסוכנות היהודית לארה"ב כדי לעסוק בהסברה ובחיזוק הקשר לישראל בקרב הסטודנטים היהודים והלא- יהודים בקמפוס בקליפורניה."
שנת פרסום: אוקטובר 2010
שם המנחה: פרופ' יהודית שיר - רונן
הערות:
תקציר:
לאורך ההיסטוריה נשים נטלו חלק במאבקים הלאומיים לצד הגברים. כמובן, התופעה הזאת רווחה בכל העולם ולא רק במזרח התיכון. נשים פלסטינאיות הצטרפו למאבק הלאומי מתחילת הסכסוך ,אך מאז שהחלה האינתיפאדה השנייה בשנת ה- 2000 ,לראשונה, הן הצטרפו למאבק המזוין כמחבלות מתאבדות. ( Ensalaco, 2008, ע'205 ; ברקו, 2010, ע' 152) .
קבוצות הטרור הפלסטיניות ,כמו כן, גם המשפחות של המחבלות המתאבדות עצמן ,מציגות את תופעת ההתאבדות הנשית כאקט של התנגדות לכיבוש . בתקשורת ישנם צילומים של הנשים שהתאבדו שאומרות את זה בעצמן לפני יציאתן לפיגוע וגם קרובי המשפחה המהללים את המעשה מול מצלמות הטלוויזיה ומתייחסים אך ורק למניע הלאומני. (ברקו, 2004, ע' 182).
מצד אחד, לשימוש בנשים יש ערך רב כי פעילותן זוכה לסקירה תקשורתית רחבה, ומצד שני, עצם השתתפותן של הנשים בטרור מעוררת את המוטיבציה של הגברים הפלסטיניים להילחם , כי נשים ,בדרך זו, קוראות תיגר על תפקידן המסורתי בחברה ערבית מוסלמית.
(ברקו וארז , 2006, ע' 5) .
התופעה החדשה של המחבלות המתאבדות עוררה ויכוח הלכתי – דתי בתוך החברה הפלסטינית והחברה המוסלמית בכלל. בעיות איתן מתמודדים פוסקי הלכות מוסלמים הן ,עצם, יציאתה של האישה מהבית ללא אישור גברי וגם גוף האישה שנחשף לעיני גברים רבים לאחר הפיצוץ. מבחינה דתית, אישה גם מורדת במעמדה וגם עושה "מעין סטריפטיז" לאחר מותה.
( ברקו, 2010, עמ' 12 – 13).
בסמינריון "הנשים הפלסטינאיות המתאבדות באינתיפאדה השנייה: אירועים, מניעים ומסקנות" חקרתי את התופעה החדשה הזאת של האינתיפאדה השנייה. הצגתי את הגישות העיקריות שחוקרות את המניעים האמיתיים של המחבלות המתאבדות. ברקע התיאורטי התבססתי בעיקר על הגישות שהציעו במחקרם קמחי ואבן (2004) "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים?" אך בחרתי את הגישות, שלפי השערת המחקר שלי היו רלוונטיות לנושא.
השערת המחקר היא המניעים האמיתיים הם נקמה על רקע אישי או רצון/ כפייה לפתור בעיות אישיות של אותן נשים.
בדקתי את השערת המחקר באמצעות הגישות התיאורטיות במקרה הבוחן של 10 פיגועי ההתאבדות הנשית ומצאתי שישנה הוכחה חלקית או מלאה להשערת המחקר . גישות דתית, סוציולוגית ופסיכולוגית נתנו הסבר היקפי ומשלים ככל האפשר . ניתן להוסיף להמשך המחקר גם גישות נוספות, כגון תרבותית, מגדרית או/ אחרת.
המסקנה החשובה מכל שלא הייתה אף לא אישה אחת שניתן להצביע עליה כי המניע הטהור שלה היה לאומי .