עינוש,

 

לפני 9 שנים לא האמנתי שהלכת,

עם הזמן הבנתי שלעולם תשארי בת 23

אבל רק השנה אני רואה ומרגישה

איך הזמן עושה את שלו

 

עינוש,

אני עוד מעט בת 32

ואת עוד לא בת 23

כשהלכת התעסקנו בטיולים, לימודים ומסיבות

רק שתדעי שבגיל 32 אני כבר חושבת על לעשות לאיתמר עוד אח או אחות.

הזמן עוזר לי לפעמים להתמודד עם הכאב ועם הגעגועים

הזמן גם עוצר לפעמים את הדמעות

אבל הזמן גם מביא איתו תחושות אחרות,

שהולכות ומתגברות כל שנה

תחושת ההחמצה

ההחמצה שלך.

מה היית עושה? איך היית נראית? על מה היית חולמת?

איזה עינוש היית בגיל 32?

ותחושת האשמה

האשמה שלי על שהמשכתי והצלחתי לחיות עם המוות שלך

 

כשאת חוזרת אלי בחלומות,

את עדיין אותה ילדה שהיית לפני 9 שנים,

צעירה ויפה ומחייכת

 

אני מתעוררת וזה שוב מכה בי

את לא כאן, את גם לא תהיי

החיים מכתיבים לנו מציאות אחרת

מציאות בלעדייך.

עינוש 9 שנים בלעדייך.

 

אוהבת אותך המון

 

ענת