מתגעגעים לענבר 2010

 

 

ענת רגב - אדלר, מרס 2010

ענבר, 14 שנה שאת כבר לא כאן.

14 שנה! זה לא נקלט, כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו, לא דיברנו, לא התחבקנו.

בחודשים הראשונים קמתי בבקרים מחלומות עצובים לתוך מציאות עצובה, לתוך הווה שהוא בלעדייך.

הייתי באוניברסיטה בלעדייך ובעבודה, חזרתי הביתה בלי להתקשר אליך, בלי לדבר איתך, בלי לראות אותך.

הלכתי לישון ושוב החלומות שבהן את חוזרת, לא מבינה למה אני מופתעת לראות אותך ולמה אני עצובה ומה בכלל קרה...

את מסבירה לי שהיית בחו"ל ועבדת ופשוט לא יצא לך להתקשר להגיד שאת בסדר..

ואז התעוררתי ושוב ראיתי שזה היה סתם חלום ושלא באמת חזרת ומחלום לחלום ומיום ליום התחלתי להבין שגם לא תחזרי.

עינוש, זה קשה כל כך להבין את זה, כולם אמרו לי שעם הזמן זה ייקלט ועם הזמן אני אבין את עצם העובדה שאת איננה.

וזה קשה וזה עצוב והדמעות חונקות את גרוני בלי סוף

הצורך לראות אותך, לדבר איתך ולהעביר איתך חוויות, ולא חוויות עליך- הולך וגובר.

ואז הגיע החלום שבו את חוזרת אבל חוזרת לזמן מוקצב, חוזרת בשביל לתת לי חיבוק חזק חזק ולהגיד לי שאת איתי ועם אמא ואבא שלך ועם אורית ואסף ושאת אוהבת אותנו ושהכל בסדר איתך...

אני מתעוררת עם תחושת החיבוק ובפעם ראשונה מאז שהלכת שאני חולמת עלייך חלום ומחייכת,

זו הפעם הראשונה מאז שנעלמת שהחיבוק שלך כל כך אמיתי ואני שמחה לדעת שאת בסדר ושאת נותנת לי את הכוחות האלה להמשיך ביום ולדעת שבלילה את תחבקי אותי

חיבוק כל כך חזק שהוא גם בשביל חרמונה ואיקא ובשביל כל מי שאוהב אותך וחושב עלייך ודואג לך.

וככה 14 שנה שאני ממשיכה בחיי, יש לי כבר 3 ילדים, את מאמינה?

עדיין קשה לי להשלים עם כך שאנחנו לא ביחד כמו שתיכננו.

אנחנו לא מטיילות ביחד, לא קונות בגדים ביחד, אנחנו לא גרות אחת ליד השניה והילדים שלנו לא החברים הכי טובים.

הלוואי שלא היית עוברת את המעבר חציה הארור הזה, הלוואי שהיית חיה ונושמת, הלוואי שההורים שלך היו נשארים איקא וחרמונה שמחים ומאושרים, 

הלוואי שהכל היה נראה אחרת...

הלוואי

אני אוהבת אותך לעולמים

ותמיד תמיד מתגעגעת

ענת