שש שנים בלעדיה
חרמונה 2002
אנשי עמותת "קרן ענבר", צוות השופטים, סטודנטים, משפחות שכולות, אורחים נכבדים.
מה מוזרים הם החיים והפכפכים. מה מעט דרוש כדי להרוס או לגאול, יש אלפי דרכים.
אלוהים נתן נשמה באפנו, והביא אותנו לעולם כדי לחיות.
מרגע לידתנו הכין עבורנו מסלול והדליק אותו באור יקרות.
חשב שלא טוב היות האדם לבדו וברא עבורנו את כל הבריות שמסביב.
נתן לנו בינה - וכישורים - ויכולות. נתן לכל אחד את אימו ואביו .
ונדמה כי יכול היה להיות פה גן עדן עלי אדמות.
אבל עלינו נגזר לחיות בכאוס תמידי, שמנפץ את כל החלומות.
נגזר עלינו לחיות כדי להנציח את זכר המתים,
ולחזות במו עינינו איך השלום עושה בנו להטוטים.
המציאות היום יומית מכבידה על הנשמה והמועקה גוברת.
נדמה כי אל משפחת השכול מצטרפים יותר מידי - וצפוף "בצמרת"…
עד מתי נאלץ לכאוב את אחיזת היד המגואלת בדם שלא מרפה.
עד מתי פיגועי הטרור יורידו על חיינו מסך שחור שעליו מוקרן סרט אימים בהקרנה רצופה.
האם זו דרישה גדולה מידי להתגעגע לשגרה, לסדר יום שפוי?
האם בכלל מישהו יכול להבטיח שיש לנו סיכוי?
האם זו חוצפה להתגעגע לטיול בטבע, למבט אל אופק של תקווה?
ורק תזהירו רגע אחד לפני שתסתלק מהעולם גם האהבה.
אודה לכם אם תוכלו להזכיר לי מתי מתחלפות עונות השנה.
כי הכאב הקהה את החושים ומזג האוויר אצלי כבר שש שנים לא השתנה.
השמש זורחת בשמיים וציוץ הציפורים,
פלאי טבע שכאלה, אל מי בכלל הם מדברים?
אני מביטה בכם, קהל נכבד, המונה כמה מאות
וחושבת בליבי אם הייתי זמרת, אומנית, רקדנית, הייתי קוצרת כאן מחמאות.
אז במה זכיתי וכולכם הגעתם לכאן, למרות שידעתם שאין כאן פסטיבל.
במה זכיתי שתקדישו מזמנכם בלי לומר על כך, חבל?
איקא ואני זכינו שכל חיינו הנותרים תעזרו לנו להחזיק מעמד.
בזכותכם ובזכות שכמותכם אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד.
"קרן ענבר" היא מבחינת אחת מקרנות המזבח בה אנו נאחזים, וכל העיסוק מסביב עוזר לנו לתקן מעט את מה שבפנים אנו גונזים.
רציתי להודות בשמי ובשם איקא לכל העוסקים במלאכה במסירות כה רבה.
לאנשי עמותת הקרן, לצוות השופטים שמקדישים מזמנם בהרבה אהבה.
תודה לכל אחד מכותבי העבודות שבחר לעסוק בנושא כה אכזרי.
רציתי שתדעו שבלעדיכם כל המפעל הזה היה בגדר הבלתי אפשרי.
מי יתן ולא יחדלו מאיתנו הכוחות להמשיך הלאה ולהנציח את זכרה של ענבר.
כי את ימינו עלי אדמות נקדיש להשקות ולטפח את הזיכרון.