15 שנים למותה של ענבר

2007
2016

חרמונה 2011

 

 

 

חברי עמותת קרן ענבר, צוות השופטים, סטודנטים, משפחות שכולות, אורחים

ובני משפחה יקרים ואהובים !

 

משנה לשנה פוקד אותנו אותו החשש, החשש מפני התעייפותכם מהעיסוק בזיכרון האישי

והכאוב שלנו, ומדי שנה מחדש במפגש קרן ענבר אנחנו נוכחים לדעת שוב ושוב,

שהזיכרון חי וקיים והוא כאן ואיתנו ולא הולך לשום מקום. רק ענבר שלנו היא זו שהלכה.

 

ענבר לא איתנו חמשה עשר חורפים ושנים ששינו את חיינו לבלי היכר. חמש עשרה שנים הזויות, מטלטלות עטופות עננה קודרת כמו שמיכה חונקת שלא מאפשרת לנשום, כמו חלום רע.

 

אימהות נוהגות לחלום. רוב האימהות , הלילה הוא הזמן הנוח ביותר לכל המחשבות המטורפות, הבלתי אפשריות, המפחידות, המאיימות – לפרוץ לאימהות לתוך התודעה, רק כדי שתוכלנה לקום לבוקר חדש ולגלות שהילדים בסדר. כדי שתוכלנה להעריך את היש, את הקיים.

 

גם הילדים חולמים. ענבר שלי חלמה באותו לילה שקדם לאסון . חלמה שאני מתה. בבוקר סיפרה לי על החלום כשאכלנו יחד ארוחת בוקר משותפת, ואז יצאה לדרכה, דרכה האחרונה.

 

אני לא חולמת בלילות. הנופים המזדמנים, המראות שאני רואה ביציאה מהבית, בבריחה מהכרך הסואן, אלו האמיתיים, לא בחלום ולא בתוך הזיה, הם אלו שמספקים לי את התפאורה למחזות ולסרטים שאני מעלה בעצמי לעצמי, שבהם יש שחקנית ראשית אחת. ענבר. נכון שאלו אינם סרטים שוברי קופות, אבל אין לי ציפיות אפילו לנסות ולמכור כרטיסים.

 

על בסיס התפאורה הטבעית הניצבת מולי, אני רואה בעיני רוחי תמונות דמיוניות שבהחלט יש לי שליטה עליהן, ממש כפי שבמאי שולט בתסריט.

 

כך למשל, כשאני צועדת על חוף הים, סוג של שביל הבריחה שלי, צופה אל קו האופק ורואה בו את קו הבמה. בוחרת לי נקודה להתיישב בה, מביטה בעיניים מזוגגות אל המרחבים ומצפה. מצפה שהשחקנית הראשית שלי תרד כמו בובה על חוט ותתיישב על קו המים. ומדוע שלא תעשה זאת ? הרי כל התפאורה מוכנה לכבודה, גם קהל יש. אני. אמא שלה.

 

כנראה שזה הכל עניין של זמן, של בשלות, ומה יקרה כשזה יקרה? אקום על רגליי והיא תלך אחריי, מתמידה לשמור עקבותיה בחול לצד עקבותיי שלי ונחזור יחד הביתה. כל נערה או בחורה המזכירה לי אותה בחזות, במבנה הגוף, צבע השיער- מושכת את תשומת ליבי, מרתקת אותי. הולמת בי, רק כדי שאתכווץ שוב מצער לנוכח האכזבה לא, זו לא היא.


כשאני מביטה לאחור ורואה את עקבותיי אני מנסה לחשוב על אפשרות שאולי היא מעליי, על כתפי ולכן לא משאירה מאחוריה עקבות. איך אדע?

 

מקום מפגש אפשרי נוסף עם ענבר הוא בטיסות, כשמזדמן לי לשבת ליד החלון הסמוך לכנף. אם כבר הגבהתי טוס ואני נוגעת בשמים, אז איזו סיבה יש שהיא לא תתיישב על הכנף ותצטרף אלינו ?


כשזה לא קורה, אני חוששת שאולי היא כועסת. אחרת איך יכלה להחמיץ כזו הזדמנות לקבל טרמפ מהשמים לקרקע? כשזה לא קורה מציפה אותי אכזבה גדולה. ואני לעולם לא אומרת לעצמי – ידעתי. מה פתאום. בכל פעם מקווה מחדש. בכל פעם זה לא קורה – מחדש.

כן, כך אני מביימת, מפיקה, מכינה תפאורות וחיה את הסרט בכל יום מחדש. רק בסרט שעלה בבתי הקולנוע ובו משחקת שחקנית הדומה מאוד לענבר – לא יכולתי לצפות. לא יכולה לראות עוד אחת כמו ענבר בהפקות של אחרים.


כנראה שאני מבינה שאני צריכה לעבוד בעצמי על כך. שזה לא יהיה פשוט לראות אותה שוב. אני לא יכולה להיות רק צופה. אני חייבת לתת מעצמי.

 

מה לומר, לא פשוטים הם חיי האדם בעולם, לפעמים שואלים אותי איך מערכת היחסים שלי עם אדון עולם. האמת היא, שלאחרונה התפייסתי איתו. הוא בכל זאת עבורי כתובת אליה אני פונה כשרע לי, כשקשה לשאת בעוול, כשאני זקוקה לעזרה. יש משהוא מחזק מאוד באמונה הזו שהוא שם . מקשיב. צריך לנסות לראות את הטוב שהוא מפזר סביבנו בתוך כל המציאות, גם הנוראה ביותר. הוא ברא את בני האדם והם עשו את הבחירות שלהם אם להיות רעים או טובים. צריך להבין כמה הוא משתדל. כמה קשה לו לשמור על העולם.

למשל, כל פעולה שעבור האחר היא פעולה פשוטה, עבור הורים שכולים היא קשה מנשוא. לקום בבוקר ליום עבודה בגן שאני מוקפת צהלות שמחה וחדוות ילדים שהם הדופק של החיים. לא פשוט כי אין לי את הפריבילגיה להביא איתי לעבודה את השק הכבד שלי מהבית ואני חייבת להיות שחקנית תמידית.


כשחג הפורים מתקרב מישהו חייב להעניק לי את הכוחות להמשיך להיות מלכת אסתר ולחבק ליצן קטן וחמוד בחיוך של אושר.

 

ואולי בכלל העקבות שלי בחול אינן רק שלי, הן גם קצת שלו ? אבל מכל המחשבות כולן, אם יש מחשבות שטורדות את מנוחתי במיוחד, הן אלו הקשורות בשאלת ה”אילו”.חושבת לעצמי שאילו ידעתי שחיה של ענבר יהיו כה קצובים בסכין קצבים, הייתי אומרת לה אלפי פעמים כמה שאני אוהבת אותה. הייתי מרבה לחבק אותה, כדי שזכר החום של החיבוק יאריך אצלי ימים. לכם, הקהל שמחבק אותנו היום ובכלל, אני יכולה לומר, תחבקו, תנשקו, תאהבו, תגידו את זה בקול, כי המחר לא מובטח לאיש. אל תאפשרו לרגעים יפים ומרגשים לחלוף על פניכם מבלי לנסות לעצור אותם. כי לפעמים צריך לתפוס את הרגע. כמו צילום שמנציח רגע שלא ישוב עוד. כי מה הם החיים אם לא אוסף של רגעים?