מרס 2004 - חרמונה

 

חברי עמותת “קרן ענבר”, צוות השופטים, סטודנטים יקרים, משפחות שכולות,
אורחים ובני משפחה !

 

זו לי השנה השמינית שאני נושאת דברים לזכרה של ענבר.
בכל פעם בחרתי לשתף אתכם בכאב בדרך אחרת. הכאב לא השתנה, לא קהה עם
השנים, הוא תמיד אותו כאב, מה שמשתנה זה הכיוון, הזווית ממנה הוא יוצא
החוצה – מנבכי נפשי – אליכם. נדמה לי שאם היה מניין שנות חיינו מגיע ל – 360,
הייתי מוצאת 360 זווית שונות להציג את הכאב. טוב שימינו קצובים בהרבה.

געגועים הם סוג של כאב שקשה לחלוק אותו עם אחרים, שק גדול וגדוש שסוחבים על הגב כל
החיים. אך פעם בשנה, במעמד זה, אני איכשהו מוצאת פירצה שתאפשר לגעגועים לענבר
לצאת החוצה. אני מודה לכם על השתתפותכם ועל ההזדמנות שאתם נותנים לי לומר דברי.

הפעם, כשישבתי לכתוב, מצאתי את עצמי מונה אחד לאחד את כל הפחדים המלווים הורה
בכל הקשור בילדו מאז גיל הינקות, דרך הגן, ביה”ס והחיים הבוגרים. פחדים שהם בעצם
חלק מאיתנו והם בלתי נשלטים. כשאנו חווים אותם הם נראים מאיימים, במבט לאחור
אנחנו נזכרים בהם במידה רבה של ציניות. כי הרי הכול עניין של פרופורציות…
לך תאמר לאמא – אל תפחדי. אז אמרת….

בחרתי בכותרת “סוף העולם – ימינה” וזה הולך כך:
תינוק מגיח מרחם אימו, היא מביטה בו באושר, מדחיקה כל כאב
מחכה בדריכות לבכי הראשון, מונה את אצבעות ידיו, בודקת את דופק הלב.
שומעת את המיילדת שחה: נדמה לי כי הילד קצת צהוב
צהוב = צהבת, זה אומר דחיית הברית, אין ספק – סוף העולם ממש קרוב.
תינוק מגיע הביתה, ומתחיל לזרוק חיוכים – אצלו זה רפלקס
כל חיוך זוכה לתגובה ולקולות גרגור מצד ההורים – גם אם אין לילד כל אינטרס.
כל עוד מונים כ – 20 חיוכים בין הבוקר לצהריים, סימן שכל תקין
עכשיו אפשר להתפנות בדאגה לשאלה – על איזה צד ישכב, שמאל או ימין.
החמות ממליצה על הבטן תוך הרמת המזרן
האמא מציעה להשכיב על הגב, הוא יכול להיחנק וזה מסוכן.

האחות בטיפת חלב מטיפה מוסר, ושואלת בהתרסה:
מה, לא שמעת על מוות בעריסה?
איזה פחד, הנה שוב סיבה לדאגה, ממש מושלם
האם אני טועה או שכאן אצלי בבית, זה סוף העולם?!
הילד גדל וצועד לגן, נותן יד לאמא, אבא, צריך להיזהר בדרך
שחלילה לא יפול, שלא יקבל מכה, בראש, ביד, בברך…
ליתר ביטחון, טלפון לגגנת פעמיים ביום – לגן
תעשי טובה, תשגיחי שלא יקרה לו כלום, הוא עוד קטן.
ומה לעשות שלפעמים זה קורה והילד נחבל, קצת בוכה, הגננת את היד בודקת
כן, הפצע ממש מדמם, נדהר למיון נקווה שלא תישאר צלקת.
וכשהוא יושב ליד השולחן, איזה פחד, רק שלא יאכל מהר
אם יקדים קנה לוושט, מי יודע איך זה יגמר.
הנה הוא מתפתח יפה, מצייר, רוצה סיפור, מקשיב בקשב רב
אבל יש לבדוק מבחינה מוטורית מה המצב.
הוא נראה קצת איטי, או שאולי אנחנו מדמיינים?
כן, הוא לא בדיוק בקצב של הבן של השכנים.
ואם הוא בוכה יותר מידי הוא בטח לא מפותח רגשית
זהו זה, צריך ללכת לייעוץ כי זה סוף העולם, עבורנו אישית.
אולי הוא מפונק, ואולי רוצה רק עוד חיבוק ונשיקה
האם נדמה, או שבאמת אנחנו חשים קצת מועקה?
והנה הוא רץ במדרגות וקופץ מעל גדר
אין סיכוי שהוא בעצמו יזהר.
הפחד משתק כשהוא הופך להיות תלמיד מן המניין
כידוע, לא כל ציון נושק למצויין.
כן החיים קשים, מבחנים, הגשת עבודות, הרצון להיות חברותי ומקובל
ואם חלילה לא יהיה ספורטאי בליגת – על?
במקרים קיצוניים כמו אשפוז או ניתוח, נדמה שהשמים נופלים
שמישהו יבוא לתת תמיכה, כי אחרת הם נראים קרובים ומאיימים.
וכשגדל הילד והופך לנער הוא נחשף לסוג חדש של התנסויות:
פה ושם סיגריה, חבר מציע להסניף, כל אחד צריך גם סוג כזה של חוויות.
והנה מגיע צו גיוס לובש מדים וקדימה לצבא
הפחד משתק, אבל העיקר – הגאווה…
פחד אם משרת בשטחים, פחד ודאגה אם בגזרת הצפון
פחד מתרגילים באש חיה, ופחד מאפשרות שישתלט הדיכאון.
איכשהו, גם זה נגמר –
ואז – יוצא לטיול תרמילאים, לא מתקשר, לא אתמול, לא היום, אולי מחר?
מה יש להם, לחבר’ה הצעירים,
לחפש בשום מקום בפסגות ההרים?
כשחוזר אחרי חצי שנה, שנה, רוצה לבלות, לרקוד את החיים
מועדונים, פאבים, משקאות בשלל טעמים וצבעים.
אבל רגע, צריך לוודא שמוצב בפתח שומר ולא להגיע למקומות הומים
לא לעלות על אוטובוס, טוב, אז רק תחנה אחת, כי זה מפחיד אימים.
ואז הוא רוכש אופנוע, וזה ממש קו אדום, שיא הסיכונים שרק קיים
מילא חנק שהיה קטן, מילא נפילה קטנה בגן, אבל אופנוע זה באמת סוף העולם.
כשענבר החלה לרכב על אופנוע, חשבתי שזה קצת מסוכן
כשרכב פגע בה, חודש לפני אותו פורים, התנחמתי בכך שהיא יצאה שלמה מכל העניין.
באופן טבעי ביותר ציפיתי שתמשיך בלימודים תינשא ותביא לעולם ילדים
ידעתי מראש שהדאגה תמשיך לקונן בליבי – כולנו יודעים.
כי להיות הורה זה לדאוג בכל רגע ולסחוב תרמיל מלא פחדים על הגב
כי באמת ובתמים, למי יש שליטה מושלמת במצב?
ומה בסך הכל ביקשתי עבור ענבר?
שתעבור בדיוק את אותו מסלול הכי ישר שאפשר.
אך היא לא זכתה בשמלת כלה, והמסלול שלה בתחילת דרכו נגמר
היא הותירה אותנו, ההורים, עם מצבה בצבע הענבר.

כולנו אספנו בדרך הרבה רגעים שנראים כמו סוף העולם
הם שונים בעוצמה שבה הם מזעזעים אותנו, והם דואגים שהפחד יהיה תמיד קיים.
זה בסדר לפחוד, כי זה משמר את החיים, גם אם באותו רגע זה נראה נורא
גם אני עברתי את כל שלבי הגידול של ענבר, בערך באותה צורה.
דאגתי על מה שעבר, על מה שהווה, על העתיד
גם במשלי נאמר: “אשרי אדם מפחד תמיד”.
כאם, ביקשתי לעצמי להיות מאושרת ולשאת בגבי שק של פחד ודאגה
באופן אכזרי ביותר, לא זכיתי להגיע לאף פסגה.
במקום שק של פחד אני נושאת שק של געגועים, כי המציאות את חיי הקצינה.
עבורי, בכל הקשור בענבר, הכל הלך עד סוף העולם וימינה………….

נמשיך ונזכור אותך עד יומנו האחרון. נאחז בכל פרט מחייך, נזכור ונשמר את הימים והשנים
שהיית עמנו מיום הולדתך ועד יום מותך. נאבק במהלכו של הזמן שמטבעו להביא את השכחה.
כי כך אנחנו רוצים לזכור אותך.

ענבר אהובה רחוקה, דעי לך שאין לנו יום ללא דמעה ואין לנו יום ללא תפילה, תפילה שלא נדע עוד לעולם צער כצער הזה שבאובדנך.

זכרך עמנו תמיד

 

 

8 שנים למותה של ענבר

2007
2016