חרמונה 2010

 

 

ענבר ילדה אהובה שלנו….

 

כבר 14 שנים שיש לך עולם משלך – עולם אחר שונה משלנו.

רחוק מכל אוהביך שם את לבדך מתרפקת על העבר הקצר שחווית איתנו – 22 שנים וקצת.
14 שנים אנו נושאים בדממה את אובדנך הכואב,
מתאבלים ומתפללים שכבר מצאת שם במקום ההוא שלווה ונוחם.

 

חברי עמותת קרן ענבר, צוות השופטים, כותבי העבודות, משפחות שכולות, אורחים ובני משפחה !

 

פעם בשנה אני חולקת את החסר העצום והנורא מכול מעל במה ובנוכחות כולכם.
אין לי מושג איך להסביר מה זה עושה לי. אולי הביחד הזה המחבק מזכיר לי,
שבכל הכאב האישי הזה שלנו – אנחנו בכל זאת לא לגמרי לבד.


הזמן הקדוש הזה כאילו מאפשר לנו למלא את הריאות באוויר לאחר שאיימו להתרוקן.

גם בשנה הזו, כמו בקודמותיה, לכל אורכה ובהתמדה – אני מונה את הימים והשעות בלי ענבר.
רק מי שהגיע לשלווה והרמוניה פנימית אינו חושב במושגים של זמן,
הוא נמצא בתהליך של התפתחות, של יצירתיות, של צמיחה,
מי שנפלו עליו השמים, נקברו לו גם כל החלומות והתוכניות ושמחת הלב,
והוא חווה את החיים דקה לדקה.
לצערי, הגעתי לתובנה הזו מניסיוני.

לאחרונה, באחד מרגעי ההרהורים הרבים שחולפים עליי, לעיתים די תכופות,
חשבתי על כך, שהחיים משולים לריקוד.
ענבר היתה רקדנית בלהקת ג’אז, ואני לא יכולה שלא לחלום אותה רוקדת, ריקוד אחד ארוך ומתמשך לצלילי מנגינת החיים.

החיים משולים לריקוד, כי, כשאנחנו צעירים, אנחנו רוקדים אותם בסולו,
אחר כך בדואט – כבעל ואישה, ואחר כך מרחיבים את המעגל ומצרפים אליו את צאצאינו
והמעגל המשפחתי שמח ורוקד ומלא חיים.
ולפעמים, החיים מפתיעים אותנו, ומבלי כל התראה – רקדן אחד מועד ויוצא מהמעגל.
הכל קורס, הקצב לא נשמר, חדוות היצירה דועכת ואין אף אחד שיצליח להכניס את
המעגל המשפחתי החסר הזה לקצב חדש, ולא שלא נעשים ניסיונות, אבל אין להם סיכוי כי במעגל כזה כל רקדן בא ופועל מהנשמה, ושנשמה אחת טהורה וזכה הולכת לעולם משלה כוחות הנפש שצריכים לגייס עצומים ובלתי אפשריים.

אז עכשיו אחרי שהחיים שלנו כריקוד כבר לא ממש קצביים, כל מה שנותר זו מוסיקת הרקע, שצובעת לנו את הנשמה בגוונים של אפור, מעיקה ומכבידה כמו סלע,


נשמעת כמו מתעקשת להתמיד בפריטה על כינור בעל מיתר קרוע. חורקת, מייללת, כואבת ומכאיבה.

מזה 14 שנים, אני לא יכולה להעלות בדעתי חוויה מרוממת משמעותית פרט לאחת,
מנגינת חייהם של הנכדים.
הילדים הקטנים המתוקים והתמימים, האלו, יכולים לסחוט ממני את כל החיוכים החבויים במגירה.
הם כמו עיסוי לפצע כואב, תאיר, רומי, מיה רוז וסתיו – הילדים של אורית ואסף,
הם הניסים והנפלאות של חיינו. אין להם מושג כמה הם משמעותיים עבורנו, ואולי טוב שכך,
אולי כדאי לא להכביד על כתפיהם הרכות.
הם כן שומעים מאיתנו על הדודה, שהחמיצו ומזהים אותה בתמונות, שואלים שאלות,
אבל לא מבינים עד כמה הם מספקים לנו רגעי אושר.
הם סוג של קסם שעוטף אותנו ועושה לנו טוב כשהם בקרבתנו, במרחק ליטוף, משחק משותף ונשיקה או במהלך התכתבות או טלפון אל מעבר לים לנכדה המקסימה תאיר שנמצאת שם,
כשהם שוב רחוקים הם מפנים המון מקום לכאב.

את הכאב אני מוצאת בכל מקום, כי הוא איתי ומלווה ולא מרפה
ואני אפילו מייחסת לו הופעות ברמיזה.
כך למשל, כשהשמיים קודרים או כשהגשם עז ניתך וכולם אומרים, שכזה גשם לא זכור לזקני צפת, כשברקים ורעמים מאירים ומחרישים אוזניים בזה אחר זה, עבורי תופעות טבע אלה
הן דרישות שלום, שגורמות לי להצטנף בתוך עצמי כמו שבלול שאוסף עצמו לתוך ביתו בבהלה.

כך בדיוק בתפר שבין החורף לאביב כשהימים הקרים מתחלפים בפריחות וימים שטופי שמש,
בדיוק בנקודת זמן זו, נקטף לנו הפרח היפה שלנו. חג פורים י”ד באדר תשנ”ו.

אלוהים, לו רק ניתן היה לקום בוקר אחד ולהיווכח שהיה זה חלום רע.

יהי זכרה ברוך

14 שנים למותה של ענבר

2007
2016