חברי עמותת "קרן ענבר" צוות השופטים, סטודנטים יקרים, משפחות שכולות, אורחים ובני משפחה.

כמעט כל אדם מחזיק על מדפי זכרונו את תמונת הרגע

שבו נחצו חייו לשניים. לפעמים מליט אותה בד עבה כהה

ומאובק, ויד אינה נוגעת בו להסירו, אך נוכחותו של אותו רגע

מורגשת וצורבת.

 

עד אשר מגיע "זמן הזיכרונות"

 

אומרים שהזמן רץ מהר כשנהנים, חולף ביעף,

מדלג מיום ליום בעליזות.

מראשית שבוע לסופשבוע במהירות הברק,

וחוזר חלילה במחזוריות אינסופית.

מביא בכנפיו רגעים מספקים, מאתגרים, רגעי שמחה וחיות בכיף,

עמו גם שיגרה שפויה, כי בחיים כמו בחיים כך צריך להיות.

 

אני מנסה להיזכר בזמנים של החיים בהם הזמן רץ לנו,

ולא כל כך מצליחה, חלפו ח"י שנים, איך הזמן מזדחל כשעצובים ?.

 

תינוק שנולד בפורים והוא כבר מתגייס לצה"ל, הוריו

ודאי יאמרו איך הזמן רץ, רק אתמול נולד,

עלינו עברו ח"י שנים רווי רגעים המרוקנים כליל

שנים בהם ציר הזמן מזדחל באיטיות מכאיבה,

בין ייאוש לייאוש, בין חוסר אויר לנשימה אצורה.

בין זיכרון עצוב אחד לאחר. רגעים שמבליחים ומעירים

את השכחה שאיימה לקחת לעצמה פרק זמן.

 

הזמן מתחלק בין 2 מחשבות המנהלות ביניהן

שיחות נפש בתוך הנפש שלנו פנימה.

מחשבה אחת מתגנבת ושואלת –

למה לא נניח כבר לזיכרונות הקשים ונאפשר להם

לצלול אל תהומות עמוקים כדי שהכאב יניח לנו ולו במעט.

 

מה פתאום קופצת מחשבה שניה, אסור לאפשר לשכחה

לחדור מבעד למסך ולטשטש תמונות שמא תעלמנה לעד

ויחד איתן תעלם ענבר – חס וחלילה.

 

לא נפחד מהשכחה, עונה מיד מחשבה אחרת ענבר אתנו

ובתוכנו גם אם את דלת הבית היא יותר לא תפתח לעולם.

גם אם כל תאי הזיכרון יחליטו להימחק בבת אחת.

דלת הלב תהייה פתוחה להכיל את דמותה ולהכניסה פנימה,

שוב ושוב כל אימת שתנסה לצאת משם.

שתנסה לומר די תניחו לי, תחיו את חייכם!

 

במחשבה שניה – לשכחה יש כוח משלה לעמעם את הזיכרונות,

היא מאפשרת לעייפות הפיסית והרוחנית להשתלט, בוחנת את כוח

הסבל והיכולת לשאת את הכאב לאורך זמן.

 

ובתוך שיח המחשבות הזה – אנחנו נאבקים

במהלכו של הזמן שמביט קדימה ומנווט אותנו

להמשיך איתו הלאה, כי אין אפשרות לעצור את שעון הזמן.

מנסים לארוז בדרך עוד ועוד זיכרונות ולקחת איתנו,

כדי שנוכל לנצור אותם על לוח ליבנו בפיסות קטנות ודקות שלא 

יכבידו, אבל הן גם לא מקלות. איך הן יכולות? מטבען

הן לא נועדו להקל.

 

כבד המשא מנשוא, אבל הוא כבר חלק בלתי נפרד מאיתנו, עוד איבר

נוסף על רמ"ח איברינו.

 

בספרה "אהבתי כל כך" כתבה יהודית רותם כך –

"זיכרונות יודעים להיות ערמומיים, לברוח כשרוצים להניח עליהם יד.

כמו דגיגים קטנים, כמו סלסולי גלים ליד החוף

שמדגדגים את הרגליים ומתמוססים לקצף.

 

פעמים רבות הזיכרון הוא ידיעה מופשטת של מה שהיה פעם.

זיכרון נערם על זיכרון, צל על צל עד שכבר אין יודעים מהו הזיכרון

הטהור ומהו הזיכרון של זיכרון.

 

ואת שם למעלה, ילדה שלנו,

לו לפחות היינו יודעים שהדלקת את האור במקום אחר

היינו הולכים לאורך, אהבנו, אוהבים, נאהב לעד.

 

יהי זכרך ברוך!