חרמונה 2009

 

 

 

בספרו “אשה בורחת מבשורה” – בורחת גיבורת הסיפור של דוד גרוסמן מביתה.

 

כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע, ומחליטה להיות

סרבנית – בשורה. אולי כך תוכל להציל את בנה, חשבה.

 

מאז שקראתיו, חלחל הסיפור פנימה, תפס לו מקום מכביד אי שם עמוק בנשמתי,

והתחיל להתלוות אלי – על הדימיון והשוני שבינו וביני.

 

כך קרה, שלפעמים מצאתי את עצמי מנהלת במחשבותיי דיאלוג עם הגיבורה ההיא – אורה. אני מהמקום שלי… והיא מהמקום שלה. שתינו על שבילים שונים של בריחה. לכיוונים מנוגדים – אבל עדיין נמצאות בבריחה.

 

לו הייתי פוגשת אותה הייתי מספרת לה ש…..

 

בעוד היא ברחה מפני מה שעלול להיות רע והכניסה את חייה לטלטלה אדירה. אותי תפס הרע לא מוכנה, תמימה, מתנהלת לי בשגרת יומי על מי מנוחות ואז זה בא…. היא ראתה את הרע בעיני רוחה כמו ביימה בעצמה סרט אכזרי, בעוד אני הפכתי נציבה בסרט מוות – מהחיים.

בעוד היא, אורה, יצאה לנסיעות מעגליות באוטובוס וברחה אל הגליל “אל מקום שבו הארץ נגמרת”, אני משתדלת לא להתרחק יותר מידי\ בורחת פנימה ולא החוצה, לא יכולה להרשות לעצמי להתרחק מענבר.

 

אורה מספרת ש”הלכה ברחוב יפו והרחוב היה שלא כהרגלו, דומייה משונה שררה בו, והשקט גרם לה אי שקט וכבר רצתה להסתובב ולחזור, אבל המשיכה ללכת והבחינה שאנשים ברחוב פוסעים במהירות וכמעט ואינם מביטים זה בעיני זה, וכעבור רגע גם היא עצמה הלכה כך, בפנים מושפלות השתמטה בעיני אלו הבאים מולה”.

 

היא לא צריכה להכביר מילים כדי שאדע מזה אומר שאנשים חולפים מולך בפנים מושפלות. לה היו סיבות משלה להבחין באנשים אלו, עבורי הפנים הם של אלו שמרגישים אי נעימות להתקרב יותר מדי כדי לא להכאיב. ולא יודעים כיצד נכון לנהוג נבוכים. חוצים לצידה השני של המדרכה.

 

בסיפור שלה “היא הבזיקה לעברם בחשאי מבטים מהירים, סורקים וממיינים ובעיקר בדקה אם הם אוחזים משהו בידיהם משהו חשוד, חבילה או תיק גדול, או אם הם עצבניים באופן חשוד. כמעט כולם נראו לה חשודים באופן כלשהו….

 

ואני שלא חשדתי מעולם באיש, לא הייתי אמא חרדתית, ולא מנעתי מילדיי בילויים, חוויות, טיולים ותנועה חופשית ברחבי הארץ. לא הייתי מעלה בדעתי להביט באנשים ולראות מולי פיצוץ, זה לחיות בסיוט. מה פתאום?!

 

הייתי מגישה לה את הגרסה שליף שנראה כאילו הסיפור שלה רק מוגש בהילוך אחורי, מהסוף….

 

מזה 13 שנים אני מרגישה כמו גיבורה בעל כורחי של סיפור שאפשר לקרוא לו “אשה המחכה לבוא המבשר”. אני מחכה לו מדי יום שיצלצל בפעמון הדלת. מחכה שיקרא לי להצטרף אליו ויוביל אותי אל נקודת מפגש בה נמצאים המון מלאכים שירדו מגן עדן ומחפשים שארי בשר, קרובי משפחה. מחכה לרגע הזה שבו יופיעו חזרה אל חיינו כל אלו שהלכו מאיתנו והם אובדים בתוך החלל הריק של האינסוף.

 

אני ממש יכולה לנחש איך תראה הפגישה ביני ובין ענבר. יודעת בביטחון שאזהה אותה והיא אותי גם אם בין מיליונים, כולם יהיו עבורי דמויות בשחור לבן וכשהיא תופיע היא תהיה צבעונית. רק בעיני. לא בעיני אף אחד אחר.

 

אנחנו מתחבקות במשך דקות ארוכות, נשיקה ועוד אחת ולא יכולות להרפות.

 

אני מלטפת אותה, ממלאה מלוא ריאותיי בריח המוכר לי כל כך, הריח של ענברי. מרשה לעצמי להתמכר לו מחדש. הדמות שלה קצת מטושטשת כי לרגע היא עלמה בת 36, הגיל שהיה אמור להיות גילה כיום, ולרגע בת 23, בדיוק אותה ענבר שיצאה מהבית בבוקר פורים ההוא, כך או כך, היא יפיפייה עד כאב.

מאז שהלכה יש בי סיבולת אינסופית להכיל כאב. שיערה שטני, ארוך , גוף של מלאך.

 

היא שואלת – אמא, למה את עצובה? כשעזבתי היית אשה מלאת שמחת חיים, אהבת לשיר, לרקוד. מה זו הרצינות שקפצה עלייך?

 

היא הביטה בשיערי השחור ושמחה שלפחות בתחום זה כלום לא השתנה. סופרת את הקמטים בפני. הקמטים החדשים שנחרשו במשך 13 השנים האחרונות. ועוברת עליהם אחד לאחד בידה המלטפת. כאילו מנסה להבין את ההיגיון שבהיווצרותם. את דרכם מנקודה לנקודה. בעדינות, ברוך בחן – כדרכה.

 

מספרת לה, מבלי שתשאל, שאני עדיין מנהלת את הגן וצהלות הילדים הם החמצן שלי. היא טוענת שדי, מספיק לי ושכדאי לי לפרוש, אבל אני מסבירה לה שהעבודה מחזיקה אותי בקו השפיות, עם הראש מעל המים, כמו אדם שמועד לטביעה. מספרת לה על אבא, על אורית, אסף ונטלי, על הנכדים המקסימים שלנו, תאיר שעדיין בקוסטה ריקה, רומי ומייה רוז וסתיו הנכד החדש, המשפחה הקטנה שלנו, שאת חלקה היא כלל לא מכירה. מדברות כך במשך שעות. שוקעות זו לתוך זו מאיימות להתמזג. כמה שזה עושה לי טוב… כמה שזה חסר לי.

ואז ברגע אחד פג הקסם.

 

הבוקר עולה, בתי נעלמת לי שוב והמפגש עם אורה נמוג אל תוך יום חדש. תהלוכה של מלאכי גן עדן ובתוכה ענבר עושה את כל הדרך חזרה אל המקום בו ידינו לא מגעת ובמקומה נכנסת תהלוכה אחרת. תהלוכת פורים – חודש אדר. שמחת הילדים המחופשים, טרטור הרעשנים והמשרוקיות בחוץ, מטלטלים אותי בתוך החלום וזורקים אותי שוב למציאות ממנה איני מצליחה להימלט. המציאות העגומה.

בגן מחכים לי ליצנים שמנסים להצחיק, פיות שמנסות לכשף אותי, וכל אותם גיבורים החמושים בחרבות ואקדחים. ואני חייבת לחייך אליהם, לא לאכזב, להיראות מופתעת מהדמות המסתתרת מתחת למסכה.

הם הקטנים הללו לא מתארים לעצמם כמה הייתי רוצה לחזור הביתה בימי פורים אלו.

 

כנראה שעד קץ הימים אמשיך לחכות לבוא המבשר, ובעודי ממתינה לו כנראה שגם אפגוש שוב את אותה אשה הבורחת מבשורה, כי גם המרוץ שלה לא יסתיים אף פעם….

 

נסתרות הן דרכי הגורל.