ענבר, ענבר, ענבר
כמו קול קורא במדבר
ואין מענה….

 

שוב אנו מפריעים את מנוחתך בקול רם עטופים בקהל רב שבא לזכור, להיזכר, לנחם לספר. קהל שאנחנו כל כך מוקירים ומעריכים.

חברי עמותת קרן ענבר, צוות השופטים, סטודנטים, משפחות שכולות, אורחים ובני משפחה אהובים שבזכות כולכם אנחנו מצליחים להמשיך הלאה במסע החיים המייגע.
אולי עבורך, ענברי, השיחות היומיומיות השקטות שבאות מהלב שלך ושלנו, מרגיעות אותך, אבל עבורנו הן לא מספיקות לכן, אנחנו רוצים לזעוק בקול את הכאב פעם בשנה. יש בזה משהו משחרר שמאפשר לנו לאסוף עוד מעט כוח לשנה שתבוא, וחוזר חלילה. נכון, את לא מכירה אותנו ככאלה שזקוקים לבמה, שמחצינים רגשות בעוצמות כאלו, אבל היום, אחרי 16 שנים, את כבר לא תכירי אותנו בכלל.

 

את נשארת הצעירה היפיפייה בת ה – 22 עם השיער השאטני, העיניים החכמות, לבושה בשמלת המיני ורוקדת את החיים בעליזות אינסופית. עזבת את הבית ביציאה האחרונה שלך ממנו בפנים מאירות, בשפתיים שוחקות ולנו נדמה שאת עדיין צוחקת בצחוק המתגלגל שכל כל אופייני לך. כמו שאת. כלום לא השתנה.

אנחנו השתנינו.

 

השנים, החודשים,

 

השבועות והימים שחלפו מאז נעלמת מחיינו ברגע נורא אחד, עשו ועושים עלינו עבודת שחיקה כמו סחף השוחק את דפנות ערוץ הנחל ומעמיק אותו עוד ועוד, ממש כמו הסחף שמותיר קווי גובה על קירות הנחל ומסמן אותם, ופה ושם שובר בדרך פינות חלשות, כך פועל עלינו הכאב. הזיכרון והשיחות איתך הם כמו ניסיון להיתפס באיזה זיז של סלע. למנוע מאיתנו את השכחה, לחזק את הזיכרון. נתפסים בצמחיה שבדרך כדי לדחות את המהירות בה נישפך לים, למרות שברור לנו ששם זו התחנה הסופית ולשם כולם מגיעים. אבל לנו לא אכפת, מהים רואים את האופק טוב יותר, ואולי כך נוכל לראות אותך. אולי הגלים יישאו אותנו אלייך לחיבוק שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו ומייחלים לו.

וסליחה אם המחשבות שלנו מביכות אותך, כי הגיון הוא כבר לא הצד החזק שלנו. השתנינו…..

אם מישהו היה בא ופותח לנו היום את הדלת של הלב, יכול היה לראות את הכאב גר שם בדייר קבוע. אנחנו יכולים רק לשער שהאדום של הדם ודאי כבר דהה, כי רק חיים שמחים ומלאי אושר מספקים ללב את הצבע האדום העז. חוץ מזה, גם הלב בוכה ולכן גם זו הסיבה שנשטף ממנו הצבע.

 

החמצן גם הוא נמצא שם בדוחק רב, רק כמה שצריך בשביל לחיות, לא יותר מזה.

 

מי צריך חמצן עודף כשקשה להתפעם מהחיים מלא סיפוק ועניין ??

 

בלב הכואב הזה יש שני חדרים ושתי עליות ובהם יש מקומות כמו ערסלים לנכדים. מקומות נסתרים ונחבאים כדי שלא יהיו פגיעים. כדי לגייס עבורם הגנות. סבא וסבתא המנוסים בכאב של אובדן צריכים למצוא דרכים להגן על הנכדים.

 

בבית נמצאים אלבומים וקשה מאוד להתבונן בהם. אבל בחדרי הלב התמונות נצרבות ונמצאות שם כל הזמן ואין צורך לדפדף. הן נמצאות שם ומספרות את הסיפור של אותו הרגע בו צולמו. רק שם הכול מסודר ואמין ומתאר נכון את המציאות שהייתה מנת חלקנו.

 

כי במציאות שהיא עכשיו מנת חלקנו – הגעגוע, הבלבול וחוסר ההבנה משמשים בערבוביה, ואנחנו כל כך מיוסרים על אהבה שלא ניתנת למימוש. על נוכחות שכל כך חסרה לנו.

בת המצווה לרומי, תאיר בתיכון בליך, מיה המתוקה בכיתה ג’ וסתיו כבר בן שלוש, אנו מתקשים להאמין שאפילו לא נפגשתם, הייתכן ?

 

הלב בוכה ואיתו הראש וכל הגוף נכנע ומתמסר לכאב. ואם לפעמים במהלך שיחה בינינו אבקש ממך להרים את הקול כי אני לא שומעת אותך, אז תדעי שאלו רגעים בהם הנחל עולה על גדותיו והופך לנהר גועש וסואן ואני מרגישה כמו טובעת, לא חוששת על עצמי, רק חוששת שאת תלכי לי שוב לאיבוד, כשמדפי הזיכרונות שלך יוצפו במים.

בערב זה יש תמיד גם מקום לתודות וזה הרגע להודות –

תודה לכם אנשי עמותת הקרן המתייחסים ברגישות כה רבה למפעל חיינו, לכם צוות השופטים, שבודקים ובוחנים את התכנים המוגשים בפניכם, שהם קשים וכואבים ולא תמיד נעימים לקריאה.

 

תודה ענקית לכם, כותבי העבודות

תודה לכם בני המשפחות השכולות, החברים ובני משפחה, אין גבול להערכה של איקא ושלי נוכח היכולת שלכם לא להניח לנו לרגע לשקוע, גם לזה צריך כוחות ואין זה מובן מאליו.

תודה מיוחדת לדני רוטשילד יו”ר קרן ענבר , לחברי הנהלת הקרן ולצוות הנהלת המל”מ וכמובן לאלו שעמלו להצלחת ערב זה .לשאול החבר היקר, לאבי לחיאני ,לרונית שטורחת כל השנה ומטפלת בכל נושאי הקרן לברק אדם חבר של ענבר ולצוות שלו שדאגו לכיבוד ולתקריב ולכל הציבור הגדול שמגיע כל שנה לאירוע הקרן.
תודה אחרונה לכם, ילדים יקרים שלנו, נכדים אהובים. תודה על כל רגע בו אתם משתפים, מחבקים, מקשיבים, סובלניים ורגישים.
תודה לכם על עצם קיומכם.

 

ומילות הסיום אליך, ענבר,

שמרי על עצמך, ילדה שלנו, קר שם בחוץ.

כמה נורא שאת הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור.

 

אוהבים אותך לעד ודמותך תהיה תמיד חקוקה על לוח ליבנו כל עוד נשמה באפנו.

 

יהי זכרך ברוך !