2016
2007

קרן ענבר – 25.3.99

 

לפני שלוש שנים איבדנו את בתנו אהובתנו ענבר.

בערב פורים, במעבר החציה ההוא, בלב לבה של העיר תל – אביב.

משם יצאה לדרכה, למסע הסופי אל עולם הנצח המופלא

לשוט בין מלאכים.חלפו רק שלוש שנים אך לנו נדמה שעבר נצח.

“המבינים” אומרים – הזמן מרפא ,“המנוסים” – לצערי יודעים כי לא כך הוא.

הצער והגעגועים מצאו להם משכן, עמוק בלבנו – אין נחמה.

וכלפי חוץ, העמדת הפנים הזו שמאפשרת לנו להמשיך ולהאחז בחוזקה במה שנותר והחשש התמידי

מלאבד שוב מישהו יקר.כאב הפרידה מענבר טבוע עמוק בלבנו. ענבר נלקחה מאתנו בחטף, בשבריר של שניה מבלי שהספיקה להפרד מאוהביה. 22 שנים, 9 חודשים ויום אחד הייתה ענבר עמנווכך נגזר שנפרד.

 

כמו צעירים רבים בגילה היתה ענבר בשנת 96 רק בתחילת הדרך,
בתחילת המרוץ בחיים. אחרי שרות בצבא, אחרי חו”ל, אחרי שיפור
בגרויות – ולבסוף ההתלבטות מה ללמוד באוניברסיטה.
והנה כבר סיימה שנה א’ והדרך כבר בהירה ומגובשת.
לסיים תואר ראשון וכבר מדברים על תואר שני וחברים וידידים
ומשפחה אוהבת ומה לא ..!
הכל פתוח, צריך רק לתכנן ולשאוף – הכל בגדול !

אלא שמישהו אחר שם למעלה חשב אחרת
וכידוע, אי אפשר לסרב , להתחמק או לברוח ..
ובערב פורים נפל הפור והצו הגיע ממעל
וענבר שלנו יצאה לדרכה האחרונה…

כאב הוא מושג ערטילאי, אינסופי מתחום הנפש
לא ניתן להגדירו, אין ביכולתנו למדוד את עוצמתו.
הכאב על אובדנו של ילד – אדם צעיר הוא כאב בלתי נתפס,
כאב עמוק בלתי פוסק עם תחושת החמצה ובזבוז של חיים
שנקטעו בתחילת התהוותם. עולם ומלואו שאבד ולא ישוב עוד.

לכאב עוצמות שונות. יש והוא לופת אותנו בציפורניו ואינו מרפה
ואז נותר רק צבע אחד חשכה !
והיום הוא רגע של וידוי וזה הזמן לומר לכם כי אסירי תודה אנו
רק לכם . כי תמיד אתם החברים נמצאים באותו זמן ופנס בידכם.
התמיכה, ההבנה, ההתענינות ההמצאות התמידית עמנו,
הם שבילי האור שמצליחים לעמעם במקצת את חשכת הכאב !

דרך השכול הוא מסע אישי שאינו מסתיים לעולם .
ההתכנסות המשותפת כאן בארוע השנתי של קרן ענבר
וההזדהות שלכם עם כאבנו
מאפשרת לנו ההורים והמשפחה לאגור משאבי נפש לעוד שנה.

תודה לכולכם !!

 

 

 

דמעה קטנה / חרמונה מארס 1999

 

יש לי דמעה קטנה,
אל תעז לומר זה מים.
כי זו דמעה שבחיים,
לא תרד בכח הידיים.
אם תמחה או תנגב,
זה רק יגביר את הכאב.
זו תטביע את חותמה,
עמוק עמוק באדמה.היא שורפת כאש,
לעולם לא תתיבש
היא עילה להמשיך ולספר
לילות שלמים ליד האש.יש לי דמעה קטנה,
כל כך קטנה לבל יראה אותה איש זר.
יש לי דמעה קטנה
והיא חותמת כאב נוקב.
שוכנת היא משכן של קבע,
צמודה היא לאישון,
לא מתירה לי לראות
ולא מאפשרת לישון,
חונקת … אי אפשר לנשום.ואני חייבת להשתלב,
לעשות הכל ולהשתלט.
קמה בבוקר מלילות לא שנת,
מתיפיפת, חולצה לובשת
ועוד פריטים שמכסים ומסיחים.
וכמנהג של קבע
אל הארון ניגשת
בוחרת לי מסכה חייכנית או קשוחה
ולהתערבב בהמון אני מוכנה.

 

כך יום יום – “אני בסדר”
זורמת לי ישר או בצד עם כל העדר.
ממשיכה חיים “רגילים”
כדי שאיש לא ידע ,לא יחוש
את עוצמת הצריבה
של זו הדמעה הקטנה.

וכשערב יורד
אני אליך חוזרת
מחזירה לארון את אותה מסיכה
וממשיכה להיות אותה אם שכולה.
ובאותה הפינה שהיא רק שלי
מציפה בי הדמעה
הרהורים, קשיי חיבוטים,
איך אפשר כך לחיות
שמסביב מהלכות כאלו חיות.

ובהתקרב היום
איני רואה דבר
זולת שרידי גופות ודם.
והעולם כמנהגו נוהג
דבר לא השתנה
לא לפני שלוש שנים , שנתיים
וגם השנה.

ואז אני חשה נקם,
שיטעמו גם הם טעם דמם,
הם המחבלים או אחמד יאסין
שתסור לעד שינה מעינם
וישמעו תמיד את זעקת ה – י”ג מלב דיזנגוף,
השם יקום דמם !

שוקעת בדמדומים
מנסה להרדם
אך הדמעה הקטנה אינה מתירה.
והרי למודת נסיון אני ויודעת..
כי אם רק אמחה או אנגב
זה יגביר את הכאב
וכך נשארות אנו יחד
הדמעה הקטנה שלי ואני .

 

 

חמש שנים בלעדיה – חרמונה

 

למוות דרכים משלו וזמנים משלו, לבוא ולפקוד את החיים
והמוות יודע לבחור בקפידה גם נשמות יפות ופרחים.
אין בו רחמים והוא לא מודיע מראש דבר.
כך ב – 4 במרס הוא בחר בך – ענבר.

כשנולדת היית כל כך יפה, עיניך שחורות ועורך שחום.
יופייך החיצוני לא יכול היה להסגיר את היופי הפנימי שבך גלום.
ילדה נפלאה, טובת לב, מוקפת תמיד בחברות
פעילה בצופים, רקדת ג’אז בלהקה – כך אהבת לחיות.
היה לנו הרבה מן המשותף, אהבה לסרטים, להצגות, למסעדות
ידענו זו עם זו ביחד בזמן הפנוי לבלות.

כל כך טוב היה והחיים נראו מבטיחים,
היינו הורים זקופי קומה ,כל כך גאים.
לא יכולנו לנחש, שזכינו במתנה לזמן שאול
ושהחיים נראים יפים, אבל מתעתעים בנו באכזריות ללא גבול.

את הסעודה האחרונה שלך, באותו בוקר אכלנו יחד
אכלנו ופטפטנו לנו שתינו בנחת.
צחוקך המתגלגל וטפיפות רגלייך היורדות במדרגות
עדיין מהדהדים באוזני, השנים לא הקהו את הקולות.

 

כך נפרדת ממני, ונתתי לך ללכת בלי להבין
בלי למצוא רמז שיכול היה לספר לי, לעזור לי להבחין.
לעד אשאל את עצמי כל חיי, האם ידעת, האם הרגשת ?
האם נפרדת בדרכך שלך ? מדוע לי אפילו לא לחשת ?

לחיות את השכול יום יום ושעה, שעה זה כואב
אין אף תרופה בעולם שתוכל לרפא כי הפצע עמוק בלב.
הוא עמוק ונצור שם אתנו כל עוד אנחנו חיים
לאיש אין מפתח ואת הקוד יודע רק האלוהים.
רק הוא בכוחו יוכל לבחור עבורנו את היום
בו ניגאל מייסורנו וכדרך כל בשר – נגיע אליך ככה פתאום.

החיים פה אמנם נמשכים ואני חיה לי בהווה מסוים
בעיקר בשביל אבא, אורית ואסף הנכדות והמשפחה כולם
אבל לנצח אחיה חצויה בין החיים שלפני לאלו שאחרי
לנצח אנסה את הרגעים האחרונים לשחזר
ולחשוב בכאב על כל אותן תכניות שטרם הספיקות,
לקנות לך בדמיון כרטיסי טיסה לכל כך הרבה ארצות
אבל לך תוכננה טיסה לכיוון אחד בלבד
ממנו אין חזרה – ואת שם כל כך לבד.

 

היינו הורים זקופי קומה כל כך גאים
היום 5 שנים בלעדיך – אנחנו שפופים ודואבים

 

ענבר שלנו.

חג הפורים היה עבורנו תמיד חג – שמח

היום הוא עבורנו יום זיכרון ואנחנו הליצן בקרקס הלא מבדח.

כי למוות דרכים משלו וזמנים משלו לבוא ולפקוד את החיים
והמוות יודע לבחור בקפידה גם נשמות יפות ופרחים.

 

 

בגעגועים עזים אבא ואמא !

 

מארס 2000

 

געגועים של אמא