בני משפחה, חברים יקרים, צוות השופטים
כמדי שנה, גם הפעם, בחרתי לשאת דברים לזכרה של ענבר.
כי הזיכרונות – הם בעצם הדבר היחיד שנותר.
הפעילות של הקרן ממלאה אותנו גאווה, שכן כל שנה מתמלא כאן האולם,
אבל גם לזיכרון פינה גדולה וחשובה, והוא לא ימוש מאיתנו לעולם.
ברשותכם אפנה את דברי לענבר...
השנה ענברי, אנחנו מציינים 9 שנים של אובדן
בעבור המצב הבלתי שפוי שמתרחש עלינו,
היית גם את עוד קורבן.
ברור לי שאת יושבת שם למעלה ומביטה פה בכל המתרחש
הלב שלך שבור עלינו, לא מוצא לעצמו מנוח, רוחש וגועש.
הנה את אי שם בשמיים, נשמה עם שיער ארוך בתוך ענן
לא ממש דמות ברורה, אבל נמצאת מעלינו כל הזמן.
את איתנו בבית ואת איתנו ברחוב.
את מלווה את כל צעדנו ומגנה עלינו, כדי שלפחות לנו יהיה טוב.
זה כל כך מנוגד לטבע, שילדים משגיחים על הורים
יד שטן הפכה את היוצרות והפכה את חיינו לסבל ומרורים.
בקיץ הקרוב ימלאו לך שלושים ושתיים שנים
הזמן רץ, ענברי, רק כשנהנים
עבורנו, בכל מה שקשור בך, הוא עמד מלכת
עבורנו, אחרי החורף ההוא נותרנו כמו עץ, שעליו נשרו בשלכת.
נכון, את צודקת, יש על העץ שלנו גם שני ענפים גדולים ויפים
אורית, אחותך ומשפחתה, ואסף אחיך ומשפחתו –
שעומדים זקופים ולא מתכופפים.
את ודאי יודעת שאורית ועדי בחרו לחיות בקוסטה ריקה, אחרי האסון.
הם מגדלים שם בנחת ובשלווה את תאיר בת השבע.
אסף ונטלי, רומי ומיה הקטנה צריכים להתמודד עם השאלות של רומי בת החמש:
איך הנשמה של ענבר עלתה לשמיים? מנסה הקטנה לנחש
יכולת להיות דודה משגעת לבנות המקסימות האלה.
ואיך הן החמיצו אצלך כבר מיליון נשיקות.
כשאני נכנסת לחנות לקנות בגד, אני מתחשבת בטעמך
את יודעת שכל הבגדים שקנית עדיין באופנה? ועוד איך ...
חשוב לי לדעת שאת מאשרת שבחרתי נכון
חשוב לי לדעת שהטעם שלי עדיין בא בחשבון.
כשחוגגים יום הולדת במסעדה, שמור לך כסא דמיוני בינוני
שאני בוחרת משהו מהתפריט, אני לא בוחרת לבד
את הרי היית אנינת טעם ולא אוכלת כל דבר
אז איך זה שבקלות אבחר? הרי אי אפשר...
לסרטים וההצגות כבר אין אותה הנאה כמו פעם
לבילוי המשותף שלנו, רק שתינו, אין תחליף, אין בו את אותו הטעם.
לפעמים אני מערערת בעצב מנסה לדמות איך היית נראית היום.
האם היית כבר נשואה? האם היו לך ילדים? הכל מותר לי בחלום.
מנסה לדמות איך היית משתנה לנו עם השנים
התמונות מתחלפות לי כל הזמן, הן בעצם נשטפות עם חלוף העננים.
בקיץ הקרוב ימלאו לך שלושים ושתיים שנים
הזמן רץ, ענברי, רק כשנהנים.
הבטיחו לנו, שרק הוא, הזמן, ירפא את הכאב
אבל כנראה שזו הבטחה בלי כיסוי, כי אין מזור ללב.
אסיים בתפילה, בקשה, עבור כולנו, אולי שומע אלוהים
אנא, תעשה כבר, שהחיים שלנו יהיו קצת יותר שפויים.
את ענבר זה כבר לא יחזור לעולם
אבל אולי יתגשם החלום: "ושבו בנים לגבולם"
נמשיך ונזכור אותך עד יומנו האחרון, נאחז בכל פרט מחייך ,
נזכור ונשמר את הימים והשנים שהיית עימנו מיום הולדתך ועד יום מותך.
נאבק במהלכו של הזמן שמטבעו להביא את השכחה.
כי כך אנחנו רוצים לזכור אותך.
ענברי אהובה רחוקה, דעי לך שאין לנו יום ללא דמעה
ואין לנו יום ללא תפילה, תפילה שלא נדע עוד
לעולם צער כצער הזה שבאובדנך.
זכרך עמנו תמיד.
9 שנים למותה של ענבר
חרמונה 2005