חברי עמותת "קרן ענבר" צוות השופטים, סטודנטים יקרים,

משפחות שכולות, אורחים ובני משפחה!

 

השנה אנו מציינים עשר שנים ללא ענבר

שעון הזמן מתקדם לו בקצב הקבוע שלו, מתעלם, מנוכר

לאחרונה, כששוב עלו בי מחשבות על אותן השנים מאז האובדן

התחלתי לשחזר אותן אחת לאחת, לתהות על קנקנן

היום, במעמד המכובד הזה, אני רוצה לשתף אתכם ולו במעט

לפתוח לכם צוהר אל הלב, שבוכה וזועק בכאב של אם על מותה של בת.

 

שנה ראשונה, שנת האסון, קשה לעכל

נחתה עלינו מכת ברק, ואני, כמו שק מרוקן מתוכן –שפשוט מתגלגל

אנשים בורחים מפני, מתרחקים, חוצים את הכביש

פוחדים מהמפגש עם הפצע הפתוח, המדמם, הרגיש

אנשים לא אוהבים אנשים עצובים

מצטערת, באמת שלא התכוונתי להיות כזו, אבל לפנים אין שליטה על התווים

 

השנה השנייה – אני משחקת את משחק המסכות

זאת רק לאחר שהצלחתי את הדמעות מעיני למחות

בכל בוקר יד נעלמת מעמידה אותי על הרגליים ובוחרת עבורי מסכה, לפי העניין

מסכה ראשונה חייבת להיות שמחה, כי אני יוצאת לעבודה בגן.

נכנסת הביתה, עוברת את מפתן הדלת, מסירה אותה מעליי

ועכשיו זה הזמן למסכה עצובה על פניי.

אין צורך לחייך, להיות נחמדה

בבית אני חשה את רוחה של ענבר, היא לא לבד שוב אנחנו יחד

ואז פורצת אל חיינו נכדתנו האהובה תאיר

מרגע שנולד, היא כאן כדי לשמח, בכל יום את קו השפיות - להזכיר,

אסף ואיקא, הדוד והסב, עסוקים סביבה

איזה יופי ששוב חזר לעולם המושג – אהבה

הנה אני שוב רעיה ואמא וסבתא במשרה מלאה

אבל מדוע כל כך קשה לי להיות לגמרי גאה?

 

בשנה השלישית של האבל וגם בזו הרביעית

מתחילה לדבר אל ענבר במושגים כמו: איפה היום היית?

יכולת להיות כבר בת עשרים וחמש או שש

תראי, חברותייך מתחתנות, כמה מרגש,

ואיך היית נראית בשמלת כלה? אני מנסה לדמיין

מה, לעולם לא תהיי? זה לא ייתכן

למראה בחורה בלונדינית שעוברת ברחוב, ליבי מאיים להתפקע,

לאט לאט ענברי, זו יכולה היתה להיות את

 

שנה חמישית וגם שישית, מגיעות להן באופן מתוזמן

אני מחליטה להיצמד לדופק של החיים - לגן

אני מנסה לחוות את החגים, המסיבות, ימי ההולדת, מפגשים עם ההורים,

רק אל תתנו לי שוב את חג פורים

רומי נכדתנו הג'ינג'ית, המקסימה הגיחה לעולם, והסבה לנו הרבה אושר ושמחה,

לו יכלה ענבר להכיר אותה, ודאי היתה מכנה אותה – נסיכה.

 

השנה השביעית, אני מספרת לענבר שלחברותיה נולדו ילדים

איך היו נראים ילדייך, ענברי? בטח חמודים

אז מה, עליך נסתם הגולל? אין לך עתיד ונשאר רק עברך?

לא אוכל לחבק בין זרועותיי את נכדי ממך?

ובנתיים, נולדה לנו נכדה נוספת, מיה חריפה פלפל מאין כמותה

כבר מהרגע הראשון היתה שובבה ובעלת יכולת להביע דעתה.

 

שנה שמינית ותשיעית – אני שומרת על עצמי לא לבכות

בנוכחות בני משפחה וחברים.

פוחדת שהדמעות ימלאו את ים הגעגועים מחדש, ויגדשו את הסכרים

דמעות על הילדה שהיתה לי ואיננה, שהלכה כך פתאום

ההיית ענבר? או שחלמתי חלום?

 

והנה כבר חלף עשור,

כוחות נפש מתכלים, ואיש לא יכול בעצם לעצור.

קשה להתעמק בטקסים, בסמלים, בעצם הזיכרון

החיטוט בפצעים נעשה יותר ויותר מכביד, ובלב – גדול השיברון

מי אמר שהשנים עושות רק טוב? זה ממש לא כך

הנה ניסיתי כל כך הרבה דרכים בהתמודדות – ואף נתיב לא נראה מוצלח.

הכל מוביל אל תהום אחת גדולה וענקית, חשוכה ועמוקה

כל שנה מניחה עוד סלע על הלב ומגבירה את התעוקה

ואני רק מתפללת שאותה יד נעלמת שלעיתים עדיין שולטת בחיי

תדע לעזור לי כשיאבדו כל כוחותיי.

 

נמשיך ונזכור אותך עד יומנו האחרון, נאחז בכל פרט מחייך ,

נזכור ונשמר את הימים והשנים שהיית עימנו מיום הולדתך ועד יום מותך.

נאבק במהלכו של הזמן שמטבעו להביא את השכחה.

כי כך אנחנו רוצים לזכור אותך.

 

ענברי אהובה רחוקה, דעי לך שאין לנו יום ללא דמעה

ואין לנו יום ללא תפילה, תפילה שלא נדע עוד

לעולם צער כצער הזה שבאובדנך.

 

זכרך עמנו תמיד.