17 שנים למותה של ענבר

חרמונה 2013

2007
2016

חלפו 17 שנים מאז אותו יום מקולל בה קיפדה ענבר את חייה,

י"ג באדר ה – 4 מרס 1996.

היא לא היתה גיבורה כמו טרומפלדור שנפל באדר תל חי, לא לוחמת בשדה הקרב, לא חיילת במדים.

בחורה צעירה עטופה רוך, תום, נעורים, ילדה טובה מרמת אפעל

שפגשה את טלי חברתה בחג הפורים בדיזנגוף סנטר.

 

י"ג באדר התאריך הזה טבוע על מצבתה ויהיה שם לנצח. אין לו סיכוי לכלום.

לא להשתנות, לא לצאת מתוך האבן ולברוח, הוא קבור שם לעולמים, כשומר הראש של ענבר,

כמו בא להזכיר שוב ושוב לכל מי שמגיע לפקוד את קברה,

שאכן הלא ייאמן – קרה.

 

מה כבר לא נאמר במהלך השנים הללו. אין דבר שבו לא הספדנו את ענבר,

שלא סיפרנו אודותיה.

 

השנה במלאת 17 שנים להירצחה בפיגוע ההוא,

נרקם בתוכי שיר, אולי פיוט, משהו, ואני משתפת אתכם.

 

אומרים שהחיים הם גלגל ענק

פעם למטה פעם למעלה, כללי המשחק,

אבל בדרך, כך לפתע קרה דבר

הגלגל הענק נעקר ממסלולו – ענבר

 

הלב נשבר,

אתמול אינו דומה למחר,

השמש כבר לא מקור מאור,

החושך כסות, לכאב אין מזור

 

מבט במראה

תמונה נוראה

ילדה יפה, בעל, ילדים

שמחה, שבתות, חגים ומועדים

 

זיכרונות שלא מרפים,

לו יכלו לעשות בי כישופים,

כל שנה נותנת אותותיה

מכבידה כמו אוגרת את סלעיה

מנסה להזדקף, לא מיותרת,

אבל החיים מכווצים, על הגב חטוטרת.

 

עצב ושכול מעייפים, מתישים

אפשר להבין את אלו הפורשים

מלחמת חורמה במועקה –

סגירת דלת, הדחקה,

אלבומים לא נפתחים,

מחשבות כבר לא פותחים,

בתריס נסגרים החרכים,

כך מוטב, לא מוכרחים.

 

לילות סערה, לילות חמסין

הייתה או לא הייתה, מי היה מאמין ?

לו רק ניתן לו רגע מתוק,

להתחבק, לנשום אותה עמוק,

לחלוק מצוקה, לחלוק צעקה אומללה

כאן כבר הכל אחרת מאז נגזלה

 

לו רק ניתן, בטרם זמננו ייתם,

לספר על חיים שכבר איבדו משמעותם,

אירועים על לוח השנה שמתעקשים ומגיעים בעיתם,

על פורים שהפך להיות חג של עצבות

וכמה מסיכות לא יסתירו את הפנים המרוט

כוחות להמשיך הלאה לגייס,

שבילי הבריחה הם בגדר נס,

אבל גם בסופם

בסוף כל הדברים,

מגיעה האמת שממנה לעולם לא ממש בורחים.

 

אומרים שהחיים הם גלגל ענק

פעם למטה פעם למעלה, כללי המשחק

אבל בדרך קרה עוד דבר,

הגלגל הענק נעקר ממסלולו – ענבר

 

ואנחנו משייטים בקוסמוס בלי כוחות משיכה,

צחוק וחיוך וכאב על ילדה שהלכה,

וכמה קצרה היא היד ולא מגעת

לאין הלכת אהובה, כנראה שגם את לא יודעת...

 

 

יהי זכרך ברוך ! ענברי