19 שנים למותה של ענבר
חרמונה 2015
חברי עמותת קרן ענבר, צוות השופטים, סטודנטים, משפחות שכולות, אורחים ובני משפחה יקרים !
שוב – לוח השנה מראה לנו שביום י"ג באדר – תענית אסתר.
חל השנה תאריך הארבעה במרץ. יום מותה של ענבר.
שני התאריכים שנפגשו ביום ההוא נפגשים שוב. במחזוריות של פעם בתשע עשרה שנים . אז נפגשים....למי איכפת ?
עבור עם ישראל זהו יום "תענית אסתר" ,הרעשנים, התחפושות והמסכות כבר נוכחים בכל פינה.
היום הזה עבורנו הוא יום בו החלו עינויי הנפש שלנו, שסיים כבר מחזור אחד בן תשע עשרה שנים והנה כבר מתחיל מחזור חדש בו נפגשים
בלוח השנה, התאריך הלועזי והתאריך העברי,
כי ככה זה בטבע, ועולם כמנהגו נוהג וכדור הארץ ממשיך בסיבובו ולא עוצר לרגע.
מאז אותו יום רע ונורא שחור משחור, עברנו תמורות רבות.
אנחנו בעצם לא כל כך רציונאליים. אנחנו די בלתי שפיטים, חיים תוך כך שמשהו בתוכנו מת, והמסע קשה וכבד.
ממצב בו היינו מהלכים על רגלינו, אנחנו מונחים על מסוע שלוקח אותנו מנקודה לנקודה, מדבר אחד לדבר הבא, מיום אחד ליום שבא לאחריו.
רק מי שפגע בו שכול, יכול להבין ש"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" זוהי פעולה שצריכה המון כוחות פיסיים ונפשיים.
מאז האסון אני מרבה דבר אליך ענברי, אבא ואני כמהים לחיבוק חזק, למגע, לריח המיוחד שלך שהיית מפזרת בבית.
לזכור איך היינו פעם משפחה עם 3 ילדים. משפחה רגילה "בלי כותרת". והיום הורים שכולים נפגעי טרור.
לאחרונה גליתי שגדול ממני עשה זאת לפני בכישרון רב, וגם פרסם את הכאב והשיח עם הכאב, ובכל מילה שלו כאילו שמע את מילותיי שלי. האיש הזה הוא רבי יהודה הלוי, שהיה רופא וגדול המשוררים היהודים בימי הביניים ובין שאר שיריו כתב הוא על השושנה שבלא עת נקטפת:
שׁוֹשַׁנָּה בְּלֹא עִתָּה נִקְטֶפֶת
הָהּ, בִּתִּי, הַשָׁכַחַתְּ מִשְׁכָּנֵךְ
כִּי לִשְׁאוֹל נָסְעוּ נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנֵךְ
וְאֵין חֶלְקִי מִמֵּךְ, רַק זִכְרוֹנֵךְ
וַאֲחוֹנֵן אֶת עַפְרוֹת צִיּוּנֵךְ
עֵת אָסוּר לִשְׁאֹל שְׁלוֹמֵךְ וְאֵינֵךְ
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
בַּת מוֹצֵאת מֵחֶדֶר הוֹרָתָה
אֵיךְ אֶחְיֶה, וּמִנַּפְשִׁי גִזְרָתָה
צוּר אֲבַקַּע עֵת אֶרְאֶה צוּרָתָהּ
אֵיךְ תִשְׁנֶה לְבָנָה מֵהַדְרָתָהּ
שָׁם בִּשְׁאוֹל אֶרְאֶה יוֹם חֲתֻנָּתָהּ
אֵיךְ תָּשִׂים גּוּשׁ עֲפַר חֻפָּתָה
מַר לִי מַר, בִּתִּי, עַל חֶסְרוֹנֵךְ
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
שׁוֹשַׁנָּה בְּלֹא עִתָּה נִקְטֶפֶת
אֲשֶׁר צַלְמָהּ - בֵּין עֵינַי טוֹטֶפֶת
אֵיךְ דִּמְעָה כַּנָּהָר שׁוֹטֶפֶת
אֵיךְ בַּת בְּחֵיק עָפָר נֶאֱסֶפֶת.
מָה אֶזְעַק בִּתִּי וְאָזְנֵךְ עֲרֵלָה
וְלַעֲנוּתִי מִלָּה אֵין בִּלְשׁוֹנֵךְ
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
יהודה הלוי
האם לא נאמר כאן הכל ?
האם יכולתי להביע כאבי במילים מדוייקות מאלו ?
האם לא היטיב רבי יהודה הלוי לשורר בשם כל אמא שאיבדה את יוצא חלציה ?
לו היה חי רבי יהודה בזמננו הייתי רוצה לפגוש אותו. לחלוק איתו את הזיכרונות שלי ושלו. אלו הטובים ואלו הכואבים. ואולי יש ביניהם כאלו שזהים....
הייתי רוצה לשתף אותו בתחושות של כובד העפר, לספר על השושנים בגינה, זו שלי וזו שלו.
לספר לו כי גם לי הייתה שושנה שממש כך ,
יצאה מחדרה ורצה בריצה במדרגות ונעלמה לעד.
כמה פעמים, עשרות ומאות חשבתי על יום חתונתה. דמיינתי איך זה יכול היה להיראות. ואיזה גינה יפה היא הפסידה כשעם השנים המשפחה גדלה.
אורית ואסף אחיה הקימו משפחות, כן, גם אני רוצה לומר: "מה אזעק בתי ואוזנך ערלה" האחיינים שלך מכירים אותך רק מסיפורים. זה לא נתפס. תאיר מסיימת תיכון ובסוף השנה היא תעלה על מדים. את לא תהיי שם בבקו"ם להיפרד ממנה. רומי כבר בת 15, מיה בת 12 וסתיו בן 6 וחצי. גם את נטלי גיסתך לא זכית להכיר.
"השכחת מעונך ?" מתריס רבי יהודה כאילו בכעס ואני שואלת: אולי באמת ואבדה לך הדרך ? אולי אני צריכה לצאת לקראת כדי להובילך ?
תשלחי לי קריאת כיוון, כי איך אמצא את הדרך בין כל מיליוני הכוכבים ?
"אסור לשאול לשלומך" כך כתב המשורר . אבל אני שואלת לשלומך השכם וערב.
רוצה אני לוודא שלא קר לך בחורף ולא חם לך בקיץ.
אסור לשאול מה יהיה עתידך,
שכן עתידך נמצא בעברך בשנתך ה – 22 לעד.
גורל כואב, החמצה כואבת, הזיכרונות הטובים מנסים לנצח את
אלו הכואבים.
מחזור ראשון של עצב בן 19 שנים מסתיים היום,
רק כדי לפתוח מחזור חדש.
יהי זכרך ברוך אהובה
אבא, אמר, אורית ואסף