20 שנים למותה של ענבר

חרמונה 2016

2007
2016

חברי עמותת קרן ענבר, צוות השופטים, חוקרים וסטודנטים ,

משפחות שכולות, חברים  ואורחים נכבדים, בני משפחה יקרים

 

אלוהים שבשמים !

 

הייתכן ?

 

האם לא טעיתי בספירה ? שני עשורים בלי ענבר, עשרים שנים שבהן

נרות זיכרון מחליפים את נרות יום הולדת, שהלכו והתרבו משנה לשנה

לכבודה מעל עוגות חגיגיות....כן תזכי לשנה הבאה.....כך עד לשנתה

העשרים ושתיים..... אז נעצרה הספירה לעולמים.

 

ענברי, ביולי השנה את תהיי בת ארבעים ושלוש, תארי לעצמך.....

אני זוכרת כשהיית ילדה צעירה וכה חטובה התבוננתי בגופך החטוב בהערצה ואמרתי לעצמי איך ענבר תראה עוד 20 שנה עם קצת בטן וצלוליטיס

אך לא זכיתי לכך.

 

ילדה שלי,  לא הספקת להגשים את עצמך. מקצוע, אמהות, סגנון לבוש,

תספורת אופנתית ועוד מלאן דברים.

בכל יום  אני מרגישה, ביתר שאת את תחושת ההחמצה האדירה שלנו,

 נחת, חתונה, נכדים ואת כאב הזיכרונות הטובים.

 

אני פותחת חלון כדי להכניס פנימה אויר שימלא את ריאותיי המרוקנות.

השדות פורחים בצבעוניות מרהיבה.

 

ענבר הייתה פרח ופריחות מתקשרות עם אביב.

רשמית על פי לוח השנה האביב כבר כאן.

היופי שלו הוא אינסופי. מקור השראה לציירים, לאוהביי טבע, לרומנטיקנים.

 

אבל כידוע, היופי הוא בעיני המתבונן.

 

ענבר הייתה פרח ונקטפה באביב ימיה, מאז עבורנו, יפה ככל שיהיה,

האביב מכאיב.  20 שנים הוא מתמיד בהכאיבו לנו, מתמיד במופעי ראווה יפיפיים בשמורות הטבע וברחבי ארץ אהבתנו,

ובכל זאת מנגינת הרקע שבלב שלנו נוגה ועצובה.

 

כי ממש כמו בשיר –

"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע

מרבדים נפרשים בשפלת החוף

כלנית וכרכום, אלף גון וצבע

והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף ! אסור לקטוף "

 

אין חוק טבע שהשגיח עליך, ענברי,

ולא הוצב שם שומר.

גם לו היו לי עבורך עלי גביע

גם אז, לא היה מצבי אחר !

 

ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע

אילנות נדירים נשמרים לחוד

איילות נבהלות מסתכלות בשלט

בו כתוב בפירוש שאסור לצוד ! אסור לצוד !

 

ועלייך, ענבר, לא שמו שלט

סביבך לא הייתה  כל גדר

לו הייתי, עבורך, נאמר, איילת

גם אז, לא היה מצבי אחר

 

אדוני, היזהר, אל תיגע באף פרח, בטלי, בהדס, בבת חן בדנה ואיריס, צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום !

כל רחוב ראשי, כל סנטר, כל גבעה נישאה בשולי העיר

היא שטח בר מגודר ואיזור רשום !

 

אז אני לפעמים חושבת

כי היה זה אולי רצוי

לו הייתי נרקיס או רקפת

או אפילו איזה בן חצב מצוי

 

הסתכלו מה שקורה לנו בדרך

אחד ועוד אחד – עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר

לו הייתי חיה או פרח

אז היה מצבי אחר !

 

כי אז הייתי נכנסת לרגע  לגן העדן השמור

וקוטפת לי משם בחזרה את פרח הענבר שלי,

ולמי אכפת שאסור......

 

לפני עשרים שנה  חשבנו שאת תהיי הקורבן האחרון.

שהטרור יפסיק או יעלם

שאנשים צעירים יפסיקו למות, ככה סתם.

ושכולנו נחיה כאן בארצנו בשקט ובשלוה יחסית.

עשרים שנה חלפו וכאילו כלום לא השתנה.

לא כאן בארץ וגם לא מסביבנו.

הטרור ממשיך, מתגבר. מכה ללא אבחנה נוטל את חייהם

של בני אדם .קורבנות תמימים כמותך ,ענבר.

 

אני מגיפה את החלון, כדי למנוע מהאביב המכאיב להיכנס פנימה

ולרוקן עוד יותר את ריאותיי המרוקנות.

השדות פורחים בצבעוניות מרהיבה, אך אני אינני מסוגלת יותר ליהנות

 

ענבר שלי,

 

לעולם ,עד יומי האחרון נידונתי לגעגועים  אליך

לו רק ידעתי שזמננו המשותף יהיה כל כך קצר

הייתי נוצרת אותך בתוך תיבה ובורחת אל קצה העולם.

 

זכרך נצור עמנו לעד